0
אומנם אני בחופש, אך קשה לקרוא לזה חופש. כל כך הרבה תוכניות ירדו לטמיון והילדים משועממים והצד הפולני שבי בוכה ופוחד. מה אם הם יצאו החוצה, מה אם נהיה בנסיעה, מה אם כיפת ברזל לא תעבוד? לא האמנתי שככה ייראה החופש שלנו, היינו אמורים לטוס ולטייל וכל יום אטרקציה אחרת וכמובן להתכונן לשנה הבאה. למי יש חשק, אני דבוקה כל היום לטלוויזיה וליבי עם החיילים ויש כאלה גם שאני מכירה והלב, אוי הלב, נשבר לרסיסים גם מהמראות הקשים בעזה, הילדים וההורים שתרים אחרי פיסת חולצה או משחק בין ההריסות או תמונה שתזכיר להם איך חייהם היה קודם ומנגד החיילים והפחד האימהי שדורש שהם ישובו הביתה ומהר ושיתנו להם לחיות כי כל החיים עוד לפניהם. כמורה והורה אני מנסה לשמח את תלמידיי וילדיי, לאסוף אותם אצלנו בבית נטול הממד, לרוץ אתם מהר לחדר המדרגות ומהר לשחק, לארגן פעילויות, לעטות עליהם את כל האהבה והשפיות שאני יכולה לגייס. |