1. דווקא עכשיו – תקופה של מלחמה יודעת להוציא את הטוב שבנו בדמות סולידריות ושותפות גורל, וגם צדדים פחות נחמדים. הפחד הקיומי שהמלחמה מייצרת – גורם לנו לדחות בשעת נפש את כל מי שאנו חשים שהוא בגדר סכנה – בגדר אויב. בעצם המילה המדויקת איננה דחייה – אלא שנאה. ובאמת מפלס השנאה שגדש את הארץ בשבועות האחרונים יכול לשכנע גם את אחרון הפציפיסטים ל"כתת את מזמרתו לחנית". דווקא עכשיו כשקל להיסחף בנחשולי השנאה זה הזמן לומר את המובן מאליו. שנאה מעולם לא הפיקה משהו חיובי עבור האנושות – היא עונש לא רק למי ששונאים אותו – אלא בעיקר למי שמקיים אותה בגופו. ואולי צריך להסתכל על המלחמה כמבחן – דווקא כשכל כך קל להצטרף למעגל השנאה והמבחן נהייה יותר קשה, דווקא עכשיו זה הזמן לנסות ולהתמודד מול השד האפל הזה. אולי הגיע הזמן למנוע ממי שעושה מעשים נוראים, למי שאומר מילים אפלות, למי שמפיץ את זרע השטנה, לצרף גם אותנו לאותו מעגל הרסני.

2. סלקטיביות – בעבור רבים בעולם המוצר החדשותי הוא בגדר סוג של דרמה בהמשכים. לאחר שצפינו בפרק ראשון כבר יש לנו מושג מי הטוב ומי הנבל בסיפור. מכאן ואילך צרכן החדשות הופך לצופה פעיל, המייחל למפלתו של הרע ולהצלחתו של הטוב. על מנת שהסיפור לא ייהרס חלילה וחס, צרכני החדשות (ובעצם גם היצרנים שלהם) נוטים לעשות מיון. החדשות שמתאימות לקו הסיפורי מקבלות זמן מסך נרחב, בעוד החדשות שלא מתאימות לאותו קו מקבלות מקום זניח – או מסוננות כליל. התוצאה כמובן היא תפיסת מציאות מאוד סלקטיבית. התוצר של התופעה הזו ידוע. מצד אחד אנו עדים לערוצי חדשות שמסקרים בהרחבה את הנזק הפלסטיני, ונותנים מקום קטן מאוד אם בכלל לירי הטילים על ישראל, מה שמוביל לדעת קהל אנטי ישראלית (ולעתים אף אנטישמית). מצד שני האם אנחנו לא פועלים בדיוק על פי אותו דפוס? האם בדרך שלנו להצדיק את עצמנו אנחנו לא מוחקים או מדחיקים חלק מהמציאות?

3. פטריוטיות: תחושת איום משותפת מעודדת לא פעם את האהבה למדינה. נכון שמאז מלחמת העולם השנייה ובמיוחד מאז השימוש הבעייתי שתנועות פשיסטיות עשו בחיבה של אזרחים למדינתם הועם במקצת ערך הפטריוטיות שלא פעם הפך למפלטם של נבלים. יש המוסיפים ואומרים שמדינה היא ישות אמורפית שאינה ברת אהבה. באופן אישי אני חולק על הקביעות הללו. לטעמי ניתן לאהוב כל דבר מבעלי חיים דרך חפצים דוממים ואפילו מושגים מופשטים. לא רק זאת אהבה למדינה מכילה בתוכה אהבה לכלל החי במדינה, ומכאן גם אמפטיה ואכפתיות של אדם לזולתו. אפס נראה לי שיש מחלוקת אמתית על המושג פטריוטיות שלא לומר על המושג אהבה. בעייני רבים פטריוט (או אוהב) אמתי הוא מי שסבור שמדינתו היא כליל השלמות, מי ששומע על פגם כלשהו בארצו אוטם בחוזקה את אוזניו או תוקף את ה"שליח". אך יש גם אהבה מסוג אחר – מי שלא עוצם את אוזניו אל מול (מה שנראה לו) פגמים של מדינתו. מי שמוחא ומבקר ומנסה לתקן כאשר נראה לו שארצו הולכת בנתיב לא מוצלח. מי שאכפת לו מספיק מארצו עד שהוא מוכן לסכן את שמו ומעמדו ולומר דברים שהם מחוץ לקונצנזוס רחמנא ליצלן. ועתה הגיע הזמן לשאול באיזה מגילויי הפטריוטיות יש יותר יושר, באיזה יש יותר אומץ ואפילו באיזה יש יותר אהבה?

4. גאווה: בימים כתיקונם יש למדינתנו לא מעט סיבות לגאווה. עם שקם מהעפר והצליח להקים מדינה, החייאת שפה שבמשך שנים שימשה רק כלשון קודש, מיזמי ופיתוחי חקלאות בלב המדבר – שחצו מזמן את גבולות הארץ פיתוחים שמפרותיהם נהנים בכל העולם, פיתוחים טכנולוגים חדשנים, מחקרים ומציאת תרופות למחלות קשות, כלכלה משגשגת למרות תנאים מאוד לא פשוטים וזו תחילתה של רשימה. גם בימי קשים אלו יש סיבות לגאווה – כמו פיתוח טכנולוגי המתמודד באופן מעורר השתהות עם מורא הטילים, כמו צעירים שמוכנים להקריב את חייהם על מנת להסיר מאחיהם את האיום של חיים תחת טילים. ובכל זאת מול גל הגאווה הלאומי נדמה שיש דבר אחד שקצת קשה להתגאות בו – מוות של מאות חפים מפשע והרס של שכונות שלמות. יכול להיות שזה כורח המציאות. יכול להיות שאין ברירה – ובכל זאת יש משהו מאוד מוזר בקריאות הצהלה והגאווה אל מול המראות הללו.

5. טרור: משמעות המילה טרור בעברית היא פחד. בזמן שלצבא רגיל יש מטרות אסטרטגיות כמו כיבוש שטח, או עצירת צבא יריב לטרוריסט יש מטרה הרבה יותר צנועה – לזרוע פחד. לכן אחת מהדרכים היעילות ביותר להתמודד עם הטרור היא לא לספק לו את מבוקשו. פחד אישי הוא דבר בלתי נשלט אבל חוסן של חברה הוא בהחלט עניין נשלט. לכן קרא הנשיא בוש הבן לאזרחי ארה"ב לנוכח מתקפת הטרור על ארצו לשנס מותניים, להפשיל שרוולים ולצאת לקניות כדי שהטרוריסטים לא ישיגו את מבוקשם. בעתות עבר הקריאה "לא ישברו אותנו" הייתה חלק מהאתוס הציוני, והנה דווקא מול אויב שכל תכליתו היא הפחדה – ודווקא רמת סיכון מאוד מאוד נמוכה (גם בזכות הטכנולוגיה, גם בזכות בניית הממדים באזורי סיכון, גם בזכות פיקוד העורף – וגם משום שאיום הטילים יותר "נובח" מאשר "נושך") נראה שמעודדים אותנו לפחד. יכול להיות שהמטרה של הפחד היא ליצור איזון הסברתי, יכול להיות שהפחד מאפשר ליצור קונצנזוס, הוא מאפשר לנו לייחל למכה חזקה של צבאנו, ולהיות שווי נפש לנוכח ההרס וההרג שפעולתנו גורמות. אבל בראש וראשונה הפחד מטמיע בשיטתיות את השנאה. ואולי מלכתחילה זו הייתה מטרתו של הטרור - לגרום לשנאה להכתיב לכולנו את סדר היום?

6. על הכיבוש: למרות שבדרך כלל אני סבור שיש עוול בשליטה על עם אחר, אולי הגיע הזמן לעשות סיכום ביניים על תרומתו של הממשל העצמי לעזתים. למרות סיוע כלכלי נדיב קשה לומר שמצבה הכלכלי של אוכלוסיית שפר, שכן הסיוע בקושי טפטף אליה. חלק ניכר ממנו נכנס לכיסיהם של ראשי החמאס, וחלק אחר שועבד לפרויקט המרכזי של הממשל העצמי – "ההתנגדות". ההשקעה בהתנגדות הביאה לרצף די תכוף של סבבי אלימות עם ישראל (כמעט אחת לשנתיים). סבבי האלימות אולי היו לא נעימים לישראל – אך הם היו הרי אסון לעזה כאשר ממוצע ההרוגים בכל סבב שכזה מגיע לסביבות אלף איש כשלצידם אלפי פצועים. כל סבב שכזה גרם גם למחיר עצום לכלכלת עזה בכמה מיליארדי דולרים. סבבי האלימות גם הגבירו את המצור על עזה מצד ישראל (ומצריים) מצור שחנק את כלכלת עזה – ומכאן שסיכום הביניים של שלטון החמאס הוא מעל 3000 הרוגים, כ-40 אחוז אבטלה, ועוני ומחסור שלא מגיע לרעב רק בזכותם של ארגוני סיוע. אפשר כמובן להאשים את ישראל בכל הפורענות הזאת – אבל ישראל היא הדבר הקבוע במשוואה הזאת. מה שהשתנה במשוואה הוא השלטון העצמי של חמאס. ברור לי שלא פשוט ולא קל לחיות תחת כיבוש – אבל נראה שהשלטון החמאסי הצליח להוכיח שיש דברים גרועים מזה.