הסיבות לבגידות בתוך המסגרת הזוגית רבות ומגוונות, אבל ניתן לאפיין אותן עפ"י מספר קבוצות מרכזיות:

הצורך האנושי בגיוון

 – כן זה נשמע נורא, צורך בגיוון.  כאילו זוגיות היא מן סוג של אוכל, שאחרי שאוכלים ממנו שוב ושוב, רוצים לגוון אותו. אבל למרות זאת, יש דימיון. אחרי הכל אנחנו בני אדם ואחרי שהריגוש הראשוני דועך, יש לחלקנו צורך במשהו (מישהו, או מישהי) שילהיב את דימיוננו.  השגרה היא האויב מספר אחת של הקשר הזוגי –  הכל ידוע, הכל צפוי ומפוהק והכל נעשה מובן מאליו ונטול הפתעות (מהסוג הנכון...).

 זוג מתחיל את דרכו בשניים, רק הוא והיא. אבל כאשר מצטרף תינוק למשפחה הצעירה, התמונה משתנה לא רק מספרית אלא כמעט מכל בחינה שהיא: הפנאי בזמן והפנאי הרגשי זה כלפי זו וההיפך, נעלמים ואת מקומם תופסים הצרכים (תרתי משמע) של התינוק. הזוגיות נדחקת לפינה צדדית, כנועה ובלתי מסופקת.

תינוק רודף תינוק והתינוקות גם הם לא נשארים תינוקות – ועם הזמן צומחות דרישות נוספות של הילדים הגדלים – ולאורך הדרך הזוגיות הראשונית הצמודה הופכת לזיכרון נשכח.

לאורך הדרך הזו, באופן מוזר, הקסם, הסקסיות וההתלהבות מבן/בת הזוג דועכים. לא לגמרי ברור מה היה בבן/בת  הזוג שגרם להתאהבות. הדברים שהתלהבת לשמוע בתחילת הדרך הפכו משום-מה לגיבוב של שטויות מעצבנות – ועוד יותר מכך משעממות והטלוויזיה לעומת זאת, כל כך מרתק...

המדרון החלקלק של פזילה אל מחוץ לקשר הנישואין, אל מאהב/ת שמגלמ/ת את כל היתרונות המופלאים של תחילת הדרך, נעשה מובן... המשבר בזוגיות כבר כאן...

אופי הדורש ריגוש קבוע

ישנם אנשים, בין אם גברים ובין אם נשים, שלא יכולים לחיות חיים שקטים "נורמליים". הם זקוקים למנות גדושות של ריגוש, כדי להרגיש חיים. אלה הם האנשים שנוהגים במהירויות גבוהות ועוסקים בסוגי ספורט אתגרי למינהם – הכל כדי להרגיש את האדרנלין שוצף בעורקיהם. אלה האנשים (גברים ונשים כאחד) שזקוקים למים גנובים גם בהקשר של הזוגיות, ואין זה חשוב עד כמה הזוגיות שלהם טובה

חוסר תמיכה רגשית בתוך הזוגיות

הקשר הזוגי, ביסודו, נוצר כדי לקבל חיזוק רגשי (אהבה) מבן או בת הזוג. במקרים רבים התמיכה הזו, מסיבות שונות שאת חלקן הזכרתי, הולך ודועך עם השנים. בני הזוג מרגישים שהם הופכים להיות אך ורק כלים טכניים, זה עבור זה וסוג של "משרתים" של המשפחה, הגברים (בד"כ) ממונים על הבאת משכורת הביתה והנשים על ענייני הבית ותחזוקתו. הרומנטיקה כבר איננה והאהבה גם היא לא ממש משחקת תפקיד. הפנאי הרגשי זה כלפי זה, האמפטיה והתמיכה הרגשית ההדדית הופקרו לאורך השנים אי-שם בדרך, אבל הצורך בחיבוק, רגשי וגופני, נותר בעינו. הפתרון, שוב, נמצא מחוץ לקשר הזוגי... 

אני בוגד משמע אני עדיין רלוונטי

המשברים בחיים הם אולי הדבר הקבוע ביותר... כולנו עוברים תקופות קשות: מחלות לא עלינו, משברים בעבודה, בין מדובר בחוסר התקדמות של הקריירה או חלילה פיטורין, התקרחות, השמנה, גיל מעבר ועוד.  כל אלה פוגעים בדימוי העצמי של האדם וגוררים אותו לתחושה של חוסר בטחון – שבמקרים של חוסר תקשורת בין-זוגית טובה, יכולים למצוא את הפתרון הנוח (או החיק הנוח) של מאהב/ת לחיזוק הבטחון העצמי ולתחושה שעדיין לא נס ליחי ושאני עדיין רלוונטי ולא עובר בטל חלש, מסכן וזקן.

קריאת אזהרה או בקשה סמויה לעזרה

הזכרתי כבר חוסר תקשורת, שמניע למצוא חלופות מחוץ לקשר הזוגי. נקודה חשובה בהקשר זה, חשוב להדגיש. הבגידה יכולה להיות, יותר מאשר רצון או צורך בקשר רגשי או מיני מחוץ למסגרת הזו, קריאה נואשת להצלת הקשר הזוגי. אין ספק, זהו רעיון רע למשוך את תשומת-הלב באמצעות מעשה בגידה – אבל במקרים רבים הוא מעיד על מצוקה אמיתית, של רצון כביר לאותת לבן או בת הזוג על הצורך לעשות מעשה להצלת הקשר הזוגי – גם במחיר של ביצוע המעשה הקשה ביותר כלפי אותו קשר.  חשיפת הבגידה מכריחה את בני הזוג להתעמת באופן ישיר עם האמת ביחס לקשר שבינהם ולבחון אותו באופן יסודי, עד כמה הוא חשוב לשני הצדדים ואם הם יהיו מוכנים להציל אותו, או ללכת לללכת לכיוון של גירושין רישמיים.  נכון, חומרת המעשה היא אדירה – ועצם המעשה יכול לרסק מראש כל אפשרות להציל את הקשר. מבחינה זו הוא עלול להיות הקש האחרון בקשר המדורדר ממילא. יתכן מצב שבו לעולם לא תהיה סליחה (גם אם יש בכך לא פעם רק תירוץ, המחפה על בעיה רגשית, אישית, קשה) ואם בני הזוג נשארים עדיין תחת אותה קורת-גג, מדובר רק בסידור מאולץ בגלל הילדים, או בגלל מסיבות כלכליות.

משבר הוא גם הזדמנות

אולם, כאשר יש לשני הצדדים מוכנות לבחון את המצב ולהגיע למסקנות אמיתיות לגבי הגורמים שהובילו אותם עד לנקודת המשבר (הגלוי, שהרי המשבר היה גם קודם), יתכן מאד, שבעבודה משותפת והשקעה רגשית ומקצועית יוכלו למצוא שוב את הדרך להעלות את עגלת הזוגיות שירדה מן הפסים אל הדרך הנכונה ולהפוך את המשבר במקום לנקודת שבר, להזדמנות חדשה וחיים חדשים וטובים.