כותרות TheMarker >
    ';
    0

    חינוך לאתיקה- מתי להתחיל?

    3 תגובות   יום רביעי, 30/7/14, 16:10

    מתי ניתן להתחיל לחנך ולאמן לאתיקה? 

    מאת: זהבה חן.


    הביטוי או תחום הדעת "אתיקה" נשמע לרבים, כתחום כבד משהו, פילוסופי- אקדמי ואפילו מצטייר כארכאי. תחום שרחוק מאוד מתפיסת העולם של הילדים בגיל הרך ובגילאי בתי הספר היסודי ושקשה מאוד ללמדו הלכה ולהטמיעו גם למעשה . אחת השאלות הבולטות המעסיקות הורים ואנשי חינוך: האם ניתן לחזות התנהגות מוסרית של ילדים על יסוד שיקול דעתם בשאלות מוסר?

     

    הפילוסופיה של החינוך מבחינה באופן ברור בין המצוי לראוי: אנו נוטים להשתמש בשפה שיפוטית נורמטיבית המבקרת את המצוי מנקודת ראות של הראוי תוך שימוש במושגים של תרבות, מוסר וחינוך.[1]  עמנואל קאנט, שהיה מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ואחד מהוגי הדעות החשובים, פיתח במשנתו  " צו קטגורי", המחייב את האדם להביט על עצמו כמחוקק מוסרי ולשאול את עצמו כל פעם מחדש מה אם כל בני האדם היו נוהגים באותה דרך? קאנט טוען שנטיית "הטוב" נמצאת בכל אדם, אך יש לפתחה ולשכללה באמצעות אמון:  "חובתו של האדם כלפי עצמו היא לפתח את אישיותו, להשביח את שכלו, וכאשר הוא מוצא עצמו סוטה מדרך הישר עליו למשמע ( משמעת) את עצמו ולהיטיב את דרכו לאורו של החוק המוסרי..."[2]


    התרבות כוללת את מכלול האמונות, הערכים ודרכי הביטוי וההתנהגות של חברה מסוימת, היא מסמלת הישג התפתחותי- אינטלקטואלי, מוסרי ואומנותי. התנהגויות מסוימות יראו לאותה חברה כהתנהגות לא תרבותית, ברברית או וולגרית. הפילוסופיה של החינוך דוגלת בתפיסה של "סוף מעשה במחשבה תחילה" כאשר יש לבחון את מלוא המשמעיות שטמונות במשפט זה תוך זהירות שחינוך לא ייתפס כאינדוקטרינציה ויאפשר באמת חשיבה חופשית ויכולת לשיפוט ערכי.

    ג'ון דיואי, פילוסוף, פסיכולוג ואיש חינוך אמריקאי שפעל בתחילת המאה העשרים,  ציין את הטמעת ערכי המוסר אצל הילד כבר מלידתו באמצעות חינוך לא מודע. הילד חי בסביבה חברתית המשפיעה על תפיסת עולמות ומטמיעה בו נורמות התנהגות ראויות לאותה סביבה חברתית. דיואי טוען ש"כל ילד יש לו יצרים ונטיות משלו, אלא שלא נדע לעמוד על משמעותם, כל עוד לא נוכל לתרגמם לשווי הערך החברתיים שלהם".[3]


    הפסיכולוג לורנס קוהלברג, המשיך לחקור את יכולת השיפוט המוסרי , חקר שהתחיל לפניו הפסיכולוג החינוכי ז'אן פייאז'ה והציג שלוש רמות שיפוט מוסרי של ילדים : 1. השלב הקדם קונבנציונאלי, בו ילדים ( רובם בערך בגיל 10) שופטים לפעמים באופן נכון ולפעמים באופן שגוי, ובעיקר לאור תוצאות המעשים. עקרון ההדדיות קיימת ברמת הפרט ומתוך ראייה אגואיסטית של אם אני רוצה שיתנהגו אלי יפה, אני צריך לנהוג באופן דומה. העונש או אמצעי התגובה מנחה ומרתיע. 2. שלב המוסריות הקונבנציונאלית ( כשהרוב המכריע הם בני 22), בהם הערכים נמצאים בעדיפות גבוהה המונעים על ידי אינטרסים אישיים המבטאים את רצון הילד להיות טוב בעיני עצמו ובעיני אחרים והבאים לידי ביטוי בקבלת חוקים וכללים. 3. ברמות הפוסט- קונבנציונאליות והעקרוניות, הביסוס הוא על שיפוט מוסרי על  פי עקרונות נכונים וצודקים שהתקבלו והם באים לידי ביטוי בהסכמיות וביצירת כללים של אמנה חברתית. הביקורת כלפי תיאוריית קוהלברג הייתה שמוסריות היא יחסית לתרבות ושילדים קטנים מזהים פעמים רבות שאלות מוסריות עם מוסכמות חברתיות[4].

     

    הדגם הפסיכולוגי החברתי מציג צירוף של גישות שונות אשר המכנה המשותף שלהם הוא למידה חברתית. דגם זה מציג תפיסה שונה  מהתיאוריות המסורתיות המתמקדות בעבר , כמו הפרוידיאנית המתמקדת בבירור עברו של אדם על מנת להבין את התנהגותו בהווה. הדגם הפסיכולוגי חברתי מתמקד בעיצוב ההתנהגות של הילד או המבוגר בהווה כאשר "מוקד הטיפול בהקניה מתוכננת של התנהגויות חדשות"[5]. אחת הדוגמאות שמציגה שיטה זו הוא חינוך ואימון הילד לאחריות: "יש להעביר אל הילד בהדרגה את ההחלטה ואת האחריות לתוצאות, כלומר: ככל שהוא גדל יש לשתפו יותר בהחלטות ולתת לו אפשרויות בחירה, אשר משקלן ילך ויגדל עם הזמן"[6]. פרויד לעומת המחזיקים בתאוריית הלמידה החברתית, האמין שאישיות האדם מורכבת מהאיד- המייצג דחפים לא מודעים, הסופר אגו- שהוא האני העליון, המפעיל חיישנים פנימיים להבחין בין טוב לרע והאגו המאזן בין המצפון למציאות. תהליכי האגו מסייעים לילד עם הזמן לדכא דחפים ולדחות סיפוקים[7]. אחת הדוגמאות היא תלמיד שיחוש פיתוי לגנוב מבחן, אך ידחה את סיפוקו ויחפש דרכים אחרות ללמוד ולהיות מוכן למבחן.


    למרות חילוקי הדעות בין הפסיכולוגים, באשר לשלבי ההתפתחות המוסרית של הילד, ניתן להסיק שהבית, הסביבה, התרבות יכולים לקדם את ההתפתחות המוסרית של הילד כבר בגיל צעיר מאוד.

     

    קאנט הציג  מציאות הקיימת גם כיום " הורים נוהגים בדרך כלל לחנך את ילדיהם להשתלב בחברה ולהתאים עצמם לנורמות שמקובלות בה, תוך שהם מתעלמים מן השאלה האם הנורמות המצויות הן גם ראויות"[8]. נמרודי ממשיך קו זה בתפיסתו לחינוך הומניסטי ורואה חשיבות רבה לטיפוח הידע הנרכש ולאורחות המוסר כמצפן חינוכי בעיקר נוכח העובדה שמקבלי ההחלטות ומעצבי החינוך מושכים לפעמים לכיוונים שונים מסיבות פוליטיות או מתוך תפיסות עולם שונות לגבי הדרך בה יש לחנך: "לילדים רצונות משלהם וחובה להקשיב להם, אך פעמים יש לאתגרם ואף לכפות עליהם נגד רצונם סטנדרטים של דעת והתנהגות הנחוצים להתפתחותם. להורים רצונות משלהם ויש לשתף עמם פעולה, אך לעיתים חובה לפעול נגד רצונם, כאשר אלה רוצים בהצלחת ילדיהם על פי המצוי והאופנתי, ואילו המחנכים נדרשים לשקול את התפתחות הילדים לאור הראוי והקלאסי. לממסד השלטוני ולכוחות השוק רצונות משלהם בדבר המאפיינים הרצויים של הדור הצעיר, וכמובן גם אליהם המחנך צריך להיות קשוב, אך במקביל חובה על המחנכים להעצים את התלמידים בהשכלה רחבת אופקים, בכוחות התבונה, ובחשיבה אוטונומית וביקורתית כדי להגן עליהם מפני המניפולציות הרווחות של הדת, הפוליטיקה והכלכלה."[9]


    ברטרנד ראסל, פילוסוף בריטי ופציפיסט שפעל בנחישות כנגד ההתחמשות הגרעינית ומלחמת ויאטנאם התייחס לאופי הרצוי במטרת החינוך. לדעת ראסל, ישנן ארבע תכונות המשמשות יסוד לאופי אידיאלי והן: חיוניות, אומץ- רוח, רגישות ושכל שעל ידי טיפוח נכון שלהן, ניתן להקנותם לכל אדם[10]. תכונות אלה הם שינחו את המתחנך הבוגר בקבלת החלטות ובבחירת הדרך הראויה גם במצבים שהשלטון או החברה מכוונים אחרת.

     

    שאלת התכונות הראויות שיובילו לשיפוט ערכי העסיקו חוקרים ואנשי חינוך ודת בתקופות שונות: הפילוסופים של העת העתיקה התייחסו לאתיקה בהיבטים של התנהגות האזרח כלפי המדינה והחברה הסובבת את האדם, ויחסי הגומלין ביניהם מבחינה ערכית: כבר הרמב"ם התייחס  לחשיבות האתיקה, כפי שמסכם דב רפל את משנת הרמב"ם [11]: "האדם השומר על כל חוקי המדינה, יכול להיחשד אזרח ממוצע מושלם, אם ישמור על החוק תהיה התנהגותו בהתאם למינימום המוסרי הנדרש מכל אזרחי המדינה. החוק איננו יוצר דמות של אדם מוסרי אידיאלי כי אם של אדם מוסרי מינימאלי. לעומת זאת, מעצבות תורות המוסר, כל אחת על פי דרכה, דמות של האדם המוסרי האידיאלי..." במילים אחרות, אין זה מספיק לשמור על חוקי המדינה ולהיחשב אזרח טוב, השאיפה היא להיות אדם טוב ואזרח טוב. הציפייה היא לא להתנהגות הסף הנדרש על פי חוקי המדינה אלא לשאוף לרף ההתנהגותי והמוסרי הראוי.

     

    בן ציון דינור שהיה היסטוריון ושר חינוך בארבע ממשלות בשנות החמישים, בתקופה של עלייה המונית של יהודים ממדינות שונות ומתרבויות שונות, היה מוטרד מאוד משאלת דמות הבוגר הישראלי הראוי : "כיצד לחנך את הדור הצעיר כך, שאותם הערכים המוסריים והרוחניים, אותו היחס לאדם, לזולת, לחברה, לעם שהיו במשך הדורות היסוד לאחדותו הרוחנית של ישראל, יהיו גם היסוד הרוחני לאישיותו הוא? במשך דורות ידענו להבחין בין כן, ייעשה בישראל וכן לא יעשה בישראל..."[12] דינור משרטט את דמות הבוגר הראוי לטעמו: אדם עמל, אזרח פעיל, בעל הכרה, אחראי בפעולותיו גם במובן האזרחי, יוצא צבא ובעל אחריות לחירותה ועצמאותה של המדינה. האזרח הבוגר צריך לנהוג כאזרח בכל אורחות חייו: בפעולותיו, במנהגיו, בהתנהגותו ויחסו לזולת, לכלל הציבור, במידת האחריות שבו (אחריותיות), בטוהר מידותיו ויושרו, ומעשיו היומיומיים. ערכי אהבת המולדת, עבודת האדמה, התנדבות, נתינה, אומץ לב, נאמנות ומחויבות , צניעות וענווה הוטמעו בתכניות הלימודים של שנות החמישים הלכה למעשה. חוק חינוך ממלכתי שנחקק בתקופה זו למרות הויכוחים בין זרמי ההתיישבות השונים אפשר יצירת מכנה משותף ערכי כבר בבתי הספר היסודיים, בכיתות הצעירות. הסמכות הייתה המדינה, המורים סוכניה והערכים ליצירת הבוגר הצעיר נגזרו מתפיסת הסמכות באותה על ( מפלגת השלטון מפא"י, ראש הממשלה דוד בן גוריון ושר החינוך פרופסור בן ציון דינור).

     

    יוסי יונה, פרופסור לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת בן גוריון, מתייחס לתכנים הנלמדים בחברה כגון החברה הישראלית, הרואה עצמה כפלורליסטית. לתפיסתו,  יש להציע תכנים המייצגים מגוון רחב של זרמים תרבותיים הקיימים בחברה ואת התכנים יש להציג  ככל שאפשר בניטרליות ערכית, לא כתכנים פלורליסטים, אלא כתכנים שניתן באמצעותם לקיים דיונים ביקורתיים[13]  שיחנכו לפתיחות וכבוד הדדי. גם יולי (יעל) תמיר, פרופסור לפילוסופיה שכיהנה כשרת החינוך, מציינת את חשיבותו של החינוך והמחשבה הפוליטית כבר בגילאים צעירים, תוך הכשרתם לערכי האתיקה והדמוקרטיה: "יש חשיבות רבה לכך שכל הילדים ילמדו לכבד אזרחים שאימצו אורחות חיים, ערכים ומסורות שונים משלהם, ויראו את כל האזרחים- מבחינת חברותם במערכת הפוליטית כשווים"[14] .


    לסיכום, ככל שנתחיל מוקדם יותר לחנך להתנהגות אתית, תוך מתן דוגמה אישית ונטילת אחריות על התנהגותנו ומעשינו בחיי היומיום, נהווה מודל לילדינו ותלמידינו, שיאמצו  ערכים אלה גם בשימוש בשימוש ברשתות החברתיות ובמסגרות חברתיות אחרות. ערכים שיהוו נר לרגליהם ומצפן ערכי בקבלת החלטות ובהתנהלות אורחות חייהם.

     

     

     


    [1] נמרודי, ע' 76.

    [2] ע', קאנט, האדם הוא הישות היחידה שזקוקה לחינוך, בתוך: אנתולוגיה, ע' 192.

    [3] ג', דיואי, שילוב היסוד הערכי חברתי עם היסוד הפסיכולוגי- אישיותי במלאכת החינוך, בתוך: נמרודי, אנתולוגיה, ע' 133, דיואי רואה קשר בלתי נפרד בין הבחינה הפסיכולוגית לבין הבחינה הסוציולוגית בהתייחסות לחינוך הילד, פיתוח כישוריו ואופיו של הילד צריכים להבחן לא רק מבחינה פסיכולוגית אלא גם בהקשר וביחס לחברה בה הוא חי על מנת שהחינוך יהיה יעיל.

    [4] פ', ה', מוסן, ג', ג', קונג'ר, ג' קאגן וא' קארול הסטון, התפתחות הילד ואישיותו, כרך ב', הוצאת לדורי, 1998, עמ' 436- 444.

    [5] י', גולדברג, בעיות משמעת אצל ילדים: הלכה ומעשה בעיצוב ההתנהגות, הוצאת זמורה- ביתן, 1987, עמ' 21-22.

    [6] שם, ע' 27, יש להדגיש כי מודל זה מחייב שיתוף פעולה בין הורה לילד.

    [7], ראה הערה מספר 54, התפתחות הילד ואישיותו, ע' 431, פרויד מסביר שליטה עצמית, התגברות על היסח הדעת והשהיית סיפוק כפועל יוצא של תהליכי אגו, לעומת המחזיקים בתיאוריית הלמידה החברתית  שרואים תוצאות של למידה הסתכלותית וחיזוקים.

    [8] ראה הערה 52, קאנט, אנתולוגיה, ע' 192, מציין שגם השליטים וגם ההורים אינם מודרכים על ידי מטרת קידום הטוב הכללי.

    [9] נמרודי, בדברי המבוא: מאפייניה ותכניה של הפילוסופיה החינוכית, בתוך: אנתולוגיה, ע' 78.

    [10] ב', ראסל, האופי הרצוי במטרת החינוך: חיוניות, אומץ לב, רגישות ושכל, בתוך: אנתולוגיה, ע' 122. ראסל רואה חשיבות רבה בהכרת הערך העצמי של האדם ויחד עם זאת בחשיבות גיבוש תפיסת עולם ביחס לאחרים, השקפת עולם הכוללת רגישות, אמפתיה, סקרנות.ראסל מדגיש את חשיבות הידע כתנאי לאומץ לב, ליושר אינטלקטואלי. ראה גם עמ' 123- 127.

    [11] ד', רפל,  פרקים במחשבת היהדות, ע' 10.

    [12]  ב', דינור, ערכים ודרכים- בעיות חינוך ותרבות בישראל, הוצאת אורים, תל אביב, תשי"ח, עמ' 41- 47 . הדברים נאמרו ע"י דינור בסימפוזיון מטעם איגוד בתי הספר התיכוניים בישראל, חיפה, ניסן, תשי"ג.

    [13] י',יונה, חינוך לפלורליזם תרבותי בחברה רב תרבותית, בתוך: אנתולוגיה, עמ' 152- 156.

    [14] י', תמיר, מערכת החינוך וגבולות הפלורליזם התרבותי בחברה רב תרבותית, בתוך: אלוני, אנתולוגיה, ע' 157, תמיר טוענת שבחברה רב תרבותית יש חשיבות רבה לחינוך אזרחי לילדים המעודד חשיבה פוליטית " ללא חינוך זה לא יהיה אפשר לטפח שיח בין תרבותי שיתנהל על בסיס כבוד ודאגה שווים לכל האזרחים".

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      זהבהחן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין