כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חיי

    הרהורים ותמונות מחיי

    הריון של שנה וחצי - כתבה עלי...

    9 תגובות   יום חמישי, 31/7/14, 14:25

    סיגל ויין - הריון שנמשך שנה וחצי '' '' ''  ו

     

    אז הופיע יודה. בלי הכנה מוקדמת, הוא צץ באמצע הסלון בדירה התל אביבית של סיגל ויין. והיא, מחייכת מאוזן לאוזן, כבר מתורגלת היטב בתגובות העזות שיוצר יודה על סביבתו. כמעט כמו יודה האמיתי, זה מ"מלחמת הכוכבים".

     

    ''

    סוד עיסת הנייר

    אבל נתחיל בסיפור ההתאהבות. סיגל ויין (48) חלפה על פני הסטודיו ומרכז הסדנאות של האומנית ענת אורפז בתל אביב אינספור פעמים במהלך השנים. בכל פעם כזו היא הביטה, מוקסמת, בחלון הראווה ובמודעות הקוראות להצטרף לסדנאות היצירה השונות, אך דחתה את העניין שנה אחר שנה. "אני אם יחידנית, וכל עוד יוני, בני, היה קטן, לא יכולתי להרשות לעצמי להתמסר לכך מבחינת הזמנים", היא מספרת. "אך כאשר יוני הגיע לגיל תשע, החלטתי שזהו, אני מתמסרת לתחביב היצירתי הזה – פיסול בעיסת נייר".
    בשונה ממה שרבים נוטים לחשוב, מדובר במלאכה הרבה יותר רצינית מזו שנעשית בגני הילדים. עיסת נייר (בצרפתית: Papier mâché, "נייר לעוס") הוא התוצר שמתקבל כאשר מערבבים דבק או תערובת דבקים עם פיסות זעירות של נייר. בפיסול בעיסת נייר עושים שימוש בניירות עיתון מגולגלים השזורים יחדיו, ואותם מכסים בעיסה, שהופכת לאחר זמן מה לחומר קשה. בהמשך התהליך, זוכה הפסל לשיוף, כדי להעניק לו את הגימור המבוקש. מעניין לדעת, אגב, כי לפני כ-150 שנה, בימי טרום הפלסטיק, נעשה שימוש בעיסת הנייר בכדי לייצר ראשי בובות. כיום נראה כי מלאכה נושנה זו, שהומצאה בסין לפני מאות רבות של שנים, זוכה לתחייה מחודשת, ואמנים רבים בוחרים בה.
    סיגל נרשמה כאמור לסדנה, ותוך זמן קצר גילתה כי מדובר במקצוע מחייב למדי, שדורש התמסרות אמיתית וסבלנות רבה. "הפסל הראשון שיצרתי היה כבשה קטנה", היא אומרת ושולפת ממדף סמוך את שושנה. שושנה הכבשה, כמובן. "החלטתי שהיא תהיה ג’ינג’ית, כמו יוני, הבן שלי". עם התקדמות הלימודים, יצרה סיגל צב גדול ממדים, ונטול שם. "הוא התחיל מקערה, והפך לצב. למרות שעבר זמן רב, עדיין אין לו שם. אולי אקרא לו יוסי? מה דעתך?"

     

    ''

    אהבה ישנה - חדשה

    ואז, כאמור, הופיע יודה. הוא נישא בידיה של סיגל מחדרו של יוני והוצב אחר כבוד על שולחן פינת האוכל. גובהו כמטר אחד, בדומה ליודה הקולנועי. "יוני הוא פריק של מלחמת הכוכבים", היא מסבירה, אך לאחר לחץ מתון מודה שהיא עצמה חובבת מושבעת של טרילוגיית המדע הבדיוני הנודעת של ג’ורג’ לוקאס. "כילדה, הייתי אפילו מאוהבת מעל הראש בדמותו של לוק סקייווקר", היא צוחקת, ומיד מספרת כמה פרטי טריוויה לא ידועים על השחקן. נראה כי ההתאהבות הראשונית לא פגה כה מהר...
    כאשר בוחנים מקרוב את יודה, עולה השאלה המתבקשת: כמה זמן לקח לך להכין אותו? "שנה וחצי", היא מפתיעה. "זו עבודה מאוד מורכבת. פסל מעיסת נייר הוא לא משהו שאתה יכול לעבוד עליו מדי יום. אתה מכין כל אלמנט בנפרד, ולאחר כל שלב עבודה אתה חייב להמתין כשבוע עד להתייבשות מוחלטת שלו, ורק אז להמשיך. וישנו גם התהליך הארוך והקפדני של השיופים, והכנת העיסה עצמה – שדורשת כוח פיזי. הרי אתה עובד כל הזמן עם הידיים, לש ומועך כל העת. רק הרגליים של יודה – שרובן מוסתרות על ידי הגלימה שלו – דרשו הכנה של כחודשיים".
    נראה כי ההקפדה של סיגל על כל פרט היתה בלתי מתפשרת, בעודה עובדת בצמוד למנחה שלה. "אתה צריך להבין שיודה הוא הרי איש ביצות, אז גם העור שלו צריך להיות כמו של מי שחי בביצה: מקומט ומעט מלוכלך", היא אומרת בחיבה בעודה מתבוננת בדמות הבדיונית שיצרה. "אין עוד אחד כזה בעולם כולו".
    והעובדה שאין עוד אחד כזה בעולם כולו (וגם כנראה שגם לא ביקום כולו) באה לידי ביטוי כאשר יודה הוצג לעולם בחלון הראווה של סטודיו ענת הרפז בתל אביב. "לא היה יום שלא נכנסו אנשים וביקשו לדעת האם הפסל מיועד למכירה". השיא היה ביום שבו לקחה אותו סיגל מהסטודיו ברחוב פרישמן לביתה ברחוב מאפו. המרחק בין שתי הנקודות הללו אינו גדול, אך באותו יום דרך זו נמשכה שעה ארוכה. "על כל מטר אנשים עצרו אותי, התעניינו וביקשו להצטלם איתו. כאשר חושבים על זה, לא כל יום רואים מישהי הולכת עם פסל ענקי של יודה ברחוב דיזינגוף".
    ואיך יודה התקבל בבית? יוני כמובן שמח, ומשכנו של יודה נקבע בחדרו של הצעיר. עם זאת לדולי, הכלבה הקטנה, לקח זמן רב להתרגל לדייר החדש בעל העיניים הגדולות, שמחזיק בידו חרב אור בוהקת ומאיימת. כעת הגיע הזמן להנציח את יודה בצילום. כאשר סיגל מתבקשת לשבת עמו לצילום משותף היא שואלת בחיוך: "ואם ג’ורג’ לוקאס יראה את התמונות – הוא לא ירצה אחוזים?"

     

     

    ''

    "כל אחד יכול לעשות כל דבר"
    מעבר לגאווה הרבה שהסב לה, יודה גם לימד את סיגל כי היא מסוגלת ליצור אמנות. "גיליתי שאינך חייב להיות אמן גדול כדי ליצור דברים יפים. זה אחד הדברים המיוחדים בעבודה עם עיסת נייר. ובשונה מפסל אבן או ברזל, גם קל מאוד לתקן ולשפר כל העת את היצירה שלך. מה שכן, כדי לעשות זאת היטב, חייבים ללמוד באופן מסודר. אני אישית נהניתי מהדינמיקה החברתית בסדנה לא פחות מתהליך היצירה עצמו. שלוש שעות, אחת לשבוע, במשך תקופה ארוכה – מדובר בעניין משמעותי. ולפעמים, תהליך היצירה עשוי להיות מייגע, קשה פיזית, אפילו משעמם. ואז אתה מקבל את הכוח מהקבוצה שלך".
    יודה הוא הפסגה או שאת מתכננת צירות נוספות? "עוד לא החלטתי מה יהיה הפרויקט הבא, אבל מה שבטוח – הוא יהיה הרבה יותר קטן מיודה. עם כל הכבוד, לעבוד שנה וחצי על פסל אחד זה די מורכב. חשבתי על יצירה של אמנות קינטית, אבל אני עדיין לא סגורה על זה".
    כך או אחרת, נראה כי סיגל הפכה להיות מעין שגרירה של אמנות עיסת הנייר. "זוהי אמנות שמתאימה לכולם. עם הדרכה נכונה, כל אחד יכול לעשות כל דבר באמצעותה. אני למשל כלל לא ידעתי שאני יודעת לפסל. ואולי עוד יש תחומים נוספים שאני לא יודעת שאני טובה בהם? אז צריך לנסות. ברגע שאנו מפסיקים ללמוד – אנחנו כבר לא חיים את החיים. אני תמיד אומרת שצריך לאזור אומץ ולעשות דברים חדשים בחיים, כל הזמן".

    ''

    ג’יין אוסטין וחיידק הנדודים
    והגענו לשלב השאלה הזהה: עם מי היית מעוניינת לסעוד לארוחת ערב? "לא בטוח שעם יודה דווקא... הייתי שמחה להיפגש עם הסופרת הבריטית ג’יין אוסטין. למעשה, יחסית לתקופתה, במאה ה-19, אוסטין נחשבת לפמיניסטית. היא חיתה בתקופה מרתקת, תקופה של ערכים גדולים של העולם הישן, אבל גם של שינויים גדולים".
    ושינויים הם מילת מפתח כאשר מדברים עם סיגל על אהבתה הגדולה – מסעות בעולם. שהרי אין כמו מסע טוב בכדי ליצור שינויים בחיים, בחשיבה, בחוויה. בקיצור, שינויים מבורכים ושוברי שגרה. "כאשר הגעתי לגיל 40, פינקתי את עצמי בטיול מדהים לאלסקה, שהיתה חלום שלי במשך שנים רבות". חיידק הנדודים לכד את סיגל כבר בהיותה בת 15, בעת שמצאה את עצמה על יאכטה ניו זילנדית, שעשתה את דרכה משארם א-שייח בסיני למרינה בתל אביב, דרך תעלת סואץ, במסע שכלל עצירות לטיולים ברחבי מצרים. "היה מדובר במשפחה ניו זילנדית שערכה מסע ארוך סביב לעולם. הם היו מכרים של הוריי, וההצטרפות שלי היתה עבורי עניין מאוד טבעי. מאז אני לא מפסיקה לטייל. עשיתי את זה לפני שיוני נולד, וגם לאחר מכן, ולמעשה הוא מצטרף אלי לנסיעות כבר מאז שהיה בן ארבעה חודשים. רק לפני זמן קצר חזרנו מטיול בר מצווה שלו, שאותו ערכנו בקריביים".
    לסיום, בואי נדבר תכלס: האם יודה למכירה? סיגל צוחקת בקול גדול. "ממש לא! אני מרגישה שהוא כמו ילד שלי. יותר מזה: לקח לי שנה וחצי להכין אותו. עם ילד אמיתי - זה לוקח רק תשעה חודשים".

    ''

    למען הפורמליות
    סיגל ויין, ילידת 1965, מתגוררת בתל אביב מאז שנולדה. היא שירתה כקצינת חינוך בחיל האוויר ולאחר שחרורה עבדה בתפקידי אדמיניסטרציה במספר חברות ממשלתיות, בהן רשות שדות התעופה, התעשייה האווירית, תעשייה צבאית וכן שגרירות ישראל בדרום אפריקה.
    כיום היא מזכירת סמנכ"ל כספים בחברת נתיבי ישראל. בימים אלו היא לומדת לתואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים. 
    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      sigjon
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין