וכעת הצטרף אל גדעון לוי זוהיר בהלול מן הצד הנגדי, שנרגן על כך שאזרחיה היהודים של ישראל חושדים בנאמנותם למדינה של אזרחיה הערבים ואינם רוצים להתעלם מתופעות כמו חנין דועבי, ג'מאל זחלקה ועזמי בשארה. בעורמתם כי רבה הם מנסים לשכנע אותנו כי שנאת אויבינו היא גזענות.

הזיכרון המזעזע הראשון שלי מהילדות הוא, שבפעם הראשונה שירדתי לשחק עם ילדים ברחוב - הם קראו לי "יהודון מלוכלך". ואני הייתי רחוץ למשעי, מסורק ולבוש במיטב הבגדים. הורי התקשו להסביר לי את האוקסימורון המוזר בעיני. הם הביטו זה בזה וגמגמו. סבי בא לעזרתם והסביר לי שזו אמת שאנחנו לא בולגרים אלא יהודים. ויהודים חיים בכל ארצות העולם ןלא במדינה משלהם. אבל אנחנו בקרוב מאד ממש, או-טו-טו, הולכים להקים מדינה משלנו בארץ ישראל.

מרגע שהגעתי לישראל כילד ב-1948 הערבים תקפו אותנו ולא נתנו לנו לחיות בשלום באדמה שהאו"ם הקציב לנו. הם תקפו ואנחנו ניצחנו וחוזר חלילה. הם כינו את ניצחונותינו "כיבוש", מושג שגדעון לוי מרבה להשתמש בו מבלי להניד עפעף, למרות שהוא יודע שזה שקר שאויבינו הפיצו ומפיצים מאז ועד היום.

אני זוכר את "מבצע קדש" שבו השתתפתי כחייל ונשיא ארה"ב לקח מאתנו את פרי ניצחוננו ונתן אותו במתנה לערבים שתקפו אותנו ללא הפסק בטרוריסטים שנקראו אז "פדאיון". אני זוכר את ימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים בהם חששנו שוב לקיומנו (. . . נאצר מחכה לרבין אי-אי-אי, האחרון שיוצא משדה התעופה בלוד יכבה את החשמל ...). גם אז ניצחנו, אבן ירדה מליבנו הרועד אבל העולם החל לכנות אותנו "כובשים" ואל העולם הזה הצטרף גדעון לוי בחדווה מוזרה שנמשכת עד היום ויחד עם אורי אבנרי לא הפסיקו לקרא לנו "כובשים".

על פי תורת המוסר שיצר גדעון לוי בעיתונו, אנחנו המתגוננים מתוקפנות ערבית בלתי פוסקת נקראים רוצחי ילדים. אבל הערבים שיורים אלפי טילים על אוכלוסייה אזרחית הם לא טרוריסטים אלא לוחמי חופש. ועוד אשמה יש לגדעון לוי כלפינו: ההרוגים שלנו הם פחותים במספר בהשוואה לעזתים כיוון שהעזנו לפתח ברוב חוצפתנו את כיפת ברזל. על פי תורת המוסר של גדעון לוי מותר לנו להילחם רק כאשר יד אחת שלנו קשורה.

אני לצמשל פיתחתי תורת התגוננות נפשית מפני המלעיזים עלינו רצח ילדים. בכל פעם שאני שומע האשמה גדעון-לוית שכזו, אני נזכר באימא עם שני ילדיה שנרצחו במיטותיהם בקיבוץ על ידי לוחם חופש פלסטיני. ומיד אחר כך אני חושב על משפחת פוגל שנשחטה בביתה על ידי לוחמי חופש פלסטינים. ובסיכום אני אומר לעצמי: גדעון לוי, מגינם ומצדיקם של לוחמי חופש כאלה, הרי הוא לא פחות, אף לא יותר מאשר הלורד האו-האו הבריטי הזכור לי ממלחמת העולם השנייה.

כל הירהורי אלנ מביאים אותי לתובנה שאין לנו כל אפשרות לוותר הפעם על החיסול הפיזי של כל מנהיגי החמאס והבאת כוח פיקוח בינלאומי לרצועת עזה שימנע כינון מחודש של מדינת טרור המסונפת לאיראן ושותפה הפןשע הבינלאומי בשאר אל-אסאד שרוצח בסיטונות את אזרחי סוריה.