כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    חאלד - מדעי המוות - קטע

    0 תגובות   יום שבת, 2/8/14, 13:06

     

    http://cafe.themarker.com/image/1207759/

    אבו-ג'אבר שהיה הקרוב ביותר לדלת נע לעברה ופתח אותה בסדרה של נקישות אשר מרטו מלבד את עצביו של סמיר, גם את עצבי שאר הנוכחים. הדלת נפערה ונכנס חאלד בעוד אבו-ג'אבר ממהר לנעול אותה שוב. חאלד חצה את החדר התייצב לצידו של קאסם, ופנה לכיוונו של סמיר כאשר חיוך רחב חושף שיניים צהובות, מכסה את מלוא פניו המכוערים.            

    'האם ראית פעם את האדם הזה?' שאל אבו-נאיף במעין נימה עסקית. עם העלאת הבקשה לנהל את החקירה במרתפם, דחה אבו-נאיף את הצעתם של הלובים, להניח למזכיר השלישי של השגרירות לנהל את החקירה. זה האחרון היה מומחה ובעל וותק רב בתחום, בטרם עבר לתחום הדיפלומטי. אבו-נאיף דחה את ההצעה באדיבות, בטענה כי מדובר בעניין פנימי של בדיקה ביטחונית שגרתית, ולא מעבר לזה. זו הייתה ההצגה האישית שלו ואף זר לא ינהל אותה עבורו, הרהר לרגע קל, נזכר באי הנעימות שנגרמה כתוצאה מכך. מכל מקום ההחלטה הייתה נבונה, כך סבור היה עתה תוך כדי התבוננות בקורבנו הכפות.

    'לא, לא ראיתי אותו!' השיב סמיר בצעקה.

    'הוא משקר!' העיר חאלד בעוד החיוך על פניו המכוערים הופך לעווית רוויה בשנאה.

    'הואיל להכיר את חאלד.' פנה אבו-נאיף לסמיר תוך כדי הנפת זרועו, מניח כף ידו על כתפו של חאלד, כמדגיש את אמונו בו. 'חאלד משרת אותי בנאמנות ככל חבר וותיק בצוות שלנו, החל מהיום הראשון בו מוניתי לראש הצוות הלונדוני. אין כל מקום להטיל ספק ביושרו ובנאמנותו. אני מכיר אותו יותר מדי טוב, כפי שכל חבר בצוות מכיר במעלותיו אלו. חאלד מעולם לא איכזב אותי וחאלד טוען כי ראה אותך נפגש עם סוכן ישראלי ביום שישי האחרון, לאור היום, לעיני כל! מה יש לך לומר בנידון?'

    אין לי צל של סיכוי... זה בעל הפרצוף המכוער הארור הזה שצפה בי מעברו השני של הרחוב... אין זה מבחן קבלה שהם עורכים לי! שגיתי באשליות, קיוויתי שאלו הם פני הדברים, עד שהצבוע הארור והמלגלג הזה, הדבע שכיעורו הופך בקרבי את מעיי, הופיע. איך נחלצים מהבוץ הזה שנקלעתי אליו? הרהר סמיר בייאושו.         

    'לא נפגשתי עם סוכן ישראלי!' פלט לבסוף במאמץ רב את המשפט הקצר, מבעד לשפתיים הדוקות.               

    חאלד פרץ בצחוק רם מלא בוז, צחוק שפילח את חדרי מוחו של סמיר והדהד בם גם לאחר שזה נרגע וסתם את לועו. והכאב שנגרם בעטיו חמור היה מכל עינוי פיסי שידע עד לאותו רגע; חמור מכל עינוי פיסי ממנו חשש, בטרם פצח חאלד בגרגור המזוויע שלו. תחושת השפלה רבה השתלטה על סמיר, תחושה שהביאה בעקבותיה חולשה, אדישות לגורלו, עד כדי חוסר רצון להוסיף להיאבק. הוא היה מוכן לעשות כל דבר, בלא כל צורך שיענוהו תחילה – ובלבד שיפטרו אותו מהיצור הדוחה הזה, שיסלקו ממחיצתו את חאלד הלועג לו בפניו.

    'אני נוטה להבין דבר מה...' העיר אבו-נאיף מיד לאחר שתמו הצלילים הצורמים האחרונים שפלט חאלד. 'פגשת אדם מסוים, ידיד שלך מלבד קארים באותו יום שישי, לא כן?'

    סמיר נשא מבטו לעבר פניו של אבו-נאיף. האם טועה הוא? היש עדיין שמץ של תקווה? הפלאח המחוספס הזה אינו טיפש... הוא אומנם חיה רצחנית, אך אם אין הוא מריח את דמי מתוך סיבות שאינן ברורות לי דיין, אלא שואף לחקר האמת, יש עדיין סיכוי שאצליח לשכנעו בחפותי... יש לי עדיין סיכוי להיחלץ...

    'ניגש אלי אדם מסוים ונפטרתי ממנו מיד! הוא יהודי אינני מכחיש זאת... הוא הכירני וזיהה אותו באותו יום, פשוט עניין של מזל רע...'

    'אכן מזל רע מאוד!' קרא בקול אבו-נאיף ופרץ בצחוק רועם בטרם הספיק סמיר לסיים את דבריו. גל של צחוק עצבני גרף את כל שאר הנוכחים, מדהימים את סמיר בשאיפה הלוהטת להתרחק ממנו, לבודדו, להקים מחיצות סביבו, להקיאו מקרבם.

    'זהו, מספיק אמרתי!' קרא אבו-נאיף מהסה את השאר. תוך כדי קימה מכס החוקר סובב את שולחן הבקרה והתיישב מול סמיר על שולי השולחן, קרוב מאוד לפניו מוכי הייאוש של קורבנו.

    'ממש מרתק הסיפור שאתה מספר לנו!' תוך כדי פניה לחאלד הוסיף ושאל אותו: 'איך קרא לו הסוכן הישראלי, שאול לא כן? גם לנו יש כמה שמות מהסוג הזה, כמו מוסה, או איברהים אבל שאול, זה כבר חידוש מהפכני...'

    הם צוחקים שוב, רוכנים קדימה להקל על כאבי הבטן, נשענים על ברכיהם בידיהם; מתבדרים להם להנאתם, כפי שלא התבדרו מימיהם... הרהר סמיר במרירות רוויה בייאוש.

    'טייב, שפוך הכל החוצה!' פלט בכעס עצור אבו-נאיף מיד לאחר שהכל נרגעו מהלצתו האחרונה. 'נאמר לנו כי אתה בחור מבריק, אז שפוך הכל החוצה, אל תסתיר מאתנו דבר! אל תאלץ אותנו ללכלך את המקום הנאה הזה בדמך ובשאר הנוזלים שבגופך!'

    'אני בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, והיהודי הזה שזיהה אותי ביום שישי האחרון, למד אתי ארבע שנים שם...'

    'זה אכן נשמע הגיוני למדי.' העיר אבו-נאיף בכובד ראש מעושה, אשר כמעט וגרם לסמיר לתלות בו שוב תקוות. 'מה אם כן גרם לו ליהודי לקרוא לך בשם הזה, שאול? זה אינו שמך לאחר הכל ואתה הרי אינך יהודי, למרות שאתה די דומה לאחד מהם. האם אתה ערבי או יהודי? בו נפתור ראשית את החידה הזו!'

    'אני ערבי!' השיב סמיר בזעם עצור. הוא ידע שיש לו די והותר "פגמים" על מנת לעורר בהם עוינות מבלי לנקוף את זרתו. קלסתר פנים אירופי, חזות חיצונית נאה יותר מאשר לכל אחד מהם, מוח מבריק – ודי בכך כדי שיקנאו בו, ישנאוהו עד כדי השתוקקות למותו. והוא הרי נתון בידיהם...

    'מה מצאת לנכון לעשות באוניברסיטה שלהם, אין לנו אוניברסיטאות משלנו?'

    'הייתה לי מלגה ולא יכולתי ללמוד את דיני החוק הבינלאומי בביר-זית, ואין עדיין אף אוניברסיטה שלנו מלבדה.'

    'איך זה קבלת מהם מלגה האינך פלשתינאי? אל תספר לי שנשאת תעודת זהות שלהם.'

    האם הוא עד כדי כך חסר הבנה? האם הוא פשוט חתיכת חובבן שאין לו מושג כיצד לנהל חקירה? או האם זה למעשה קו החקירה שלו? העמדת פנים שאין הוא יודע די ואני צריך לספק לו פרטים רבים ככל האפשר, עד אשר אפלוט דבר מה שלא רציתי, תוך כדי כך... הרהר סמיר בטרם ישיב. 'קבלתי תעודת זהות שלהם משום שהכפר שלנו סופח למרחב של ירושלים היהודית.'

    'אהה, אני מבין, זה אכן מתקבל על הדעת.' העיר פעם נוספת אבו-נאיף בניחותא. 'אולם מה אם כן השם היהודי הזה, האם היהודי שלמד אתך ופגש בך, לא ידע שאתה ערבי במוצאך?'

    'הוא הציע לי את השם הזה, שכרנו יחד חדר לא הרחק מהאוניברסיטה ובשם הזה הוא הציג אותי לבעלת הבית. הם לא משכירים חדרים לערבים.'

    'האם היה לך קשה להגיע לאוניברסיטה מביתך? גם יכולת לשכור חדר באל-קודס אצל אחד מבני עמך, לא?!?' התפלא אבו-נאיף, מעביר מבט מקיף על פני שאר הנתונים למרותו.                                          

    'הוא היה פעיל בשמאל שלהם שסייעו לנו, ולי במיוחד גם בלימודים בהם התקשיתי בתחילה...' נאלץ סמיר להודות כנגד רצונו. 'במחירי שכר הדירה  באל-קודס לא הייתי מסוגל לעמוד בשנה הראשונה ללימודיי, לפני שהתחלתי לעבוד... הובטח לי מקום במעונות, מאחר ולא נמצא לי מקום פנוי הציעו את הסידור הזה עם השתתפות חלקית של האוניברסיטה בשכר הדירה...'   

    למרות שהיה כפות בתנוחה לא נוחה לכיסאו, כנגד גופו גדל המידות של אבו-נאיף שהתמר מולו באיום, החל סמיר להאמין כי יש באפשרותו לשכנע את אבו-נאיף בחפותו. אלא שאבו-נאיף לא היה מעוניין בסיפור חייו ולא במעלליו בקמפוס של האוניברסיטה העברית.

    'מה הביא אותך אלינו? כיצד הצטרפת לארגון?' שאל בפסקנות.

    'לא הייתי מיועד להפוך חבר ארגון פעיל. המטרה שלי הייתה להשלים את לימודיי האקדמיים באוניברסיטה שלהם, להוסיף להשתלם ולאחר מכן להקדיש את חיי לעניין הלאומי שלנו. לאחר שהשלמתי את לימודיי רציתי לעבוד כדי לחסוך כסף להמשך לימודיי בעתיד. אך נתבקשתי להיפגש עם אחד מהפעילים הבכירים בארגון שלנו...'

    'מי ביקש ממך, מי ארגן את הפגישה?' קטע אותו בסקרנות אבו-נאיף.

    'ראש התא שלנו בקמפוס, וואליד.'

    'האם הוא פלשתינאי?'

    'לא, הוא יליד קלנסוואה.'

    'יליד המדינה הציונית, אזרח ישראלי!' ציין בזעם פתאומי אבו-נאיף.

    'אבל הוא ערבי!' טען סמיר בלהט, מנסה לשווא לסתור את המשמעויות השליליות בקביעתו של אבו-נאיף.

    'הוא ערבי כפי שאתה טוען שאתה ערבי!' השיב לו אבו-נאיף בסרקסטיות.

    החיה שבו החלה לחשוף טפריה, הרהר סמיר בבהלה. מוטב שלא אגיב על כל הערה שלו, רק אשיב עניינית על שאלותיו.   

    'כיצד נקבעה הפגישה, כיצד הגעת לפעיל הבכיר של הארגון?'

    'פגשתי בו בבית קפה ברובע המוסלמי, קרוב לשער שכם.'

    'אז הכרת אותו לפני כן?'

    'לא, הוא זיהה אותי, הוא קרא לי.'

    'הוא קרא לך? האם גם הוא קרא לך בשם כלשהו?' הוסיף אבו-נאיף בנימה מלגלגת, מרמז לשמו השאול של סמיר.

    'לא, הוא זימן אותי באמצעות סימן מוסכם. הוא נעמד הושיט את ידיו לקראתי וקרא פעמיים אהלן, זה היה הקוד שבאמצעותו אני זיהיתי אותו.'

    'אהה, זה הייתי אומר מתחיל להיות מעניין! העיר אבו-נאיף משועשע מעביר מבט מלא שביעות רצון לרוחב כל החדר, בוחן את פניהם החיוורות של שאר חברי צוותו – את הזדהותם עמו, את התפעלותם מיכולתו בתחום המורכב של גילוי האמת. 'ואז מה קרה?'

    'החלפנו ברכות כאילו הייתי שאר בשרו, שתינו קפה והמשכתי בהתאם להוראות. עשיתי סיבוב של רבע שעה לערך, ופגשתי בו שוב בחדר שאליו נאמר לי להגיע.'

    'אני מבין, טייב המשך בדבריך.'

    'נתבקשתי למסור דיווח בעל פה ועשיתי זאת. הדיווח התייחס למרצה שלי. אלא שהתברר לי כי מפאת תקלות שאירעו לאחרונה, נצטוויתי לתת את חלקי לארגון. כלומר אותו בכיר בארגון שפגשתי, הטיל עלי לחסל את המרצה שלי למחרת בבוקר...'

    אבו-נאיף כיחך בגרונו בקול רם במבוכת-מה אותה טרח בכל יכולתו להסתיר ללא הצלחה ומיד אמר: 'כן שמענו על זה... אבל איך בשם הנביא הגעת אלינו? את זה אני רוצה להבין ולדעת!'

    'חילצו אותי למצרים ומשם...'

    'רק רגע תן לי להבין!' קטע את דבריו אבו-נאיף. 'על שהותך במצרים יש לנו חוות דעת רשמית מעניינת מאוד מטעם הארגון,  אבל איך הגעת למצרים? דרך ירדן אני מבין...' הוסיף בפתיעה.

    'שאל אותו מה שמו של הפעיל הבכיר.' לחש קאסם רוכן קדימה לעברו של אבו-נאיף.

    'איזה שם? אה כן, לא אמרת לנו מה שמו של האדם עמו נפגשת.' פנה אבו-נאיף שנית אל סמיר, כולו נרגש כמו עמד על ספה של תגלית מרעישה.

    'לא נאמר לי מה שמו והוא לא הציג את עצמו, מפאת החשאיות הרי לא הייתי צריך לדעת מיהו!'

    הוסיף סמיר מרים את קולו בנימת יאוש.

    נשתררה דומיה קלה בעוד אבו-נאיף מחליף מבטים רבי משמעות עם חברי צוותו הבכירים.

    'בסדר נחזור לעניין הזה ברגע המתאים.' מלמל אבו-נאיף לאחר הרהור קל. 'כיצד נחלצת מיד לאחר שחיסלת את היהודי?'

    'הייתי צריך להגיע למקום מסוים לא הרחק משם, ומונית אספה אותי. מונית עם לוחיות רישוי שלהם, ומיד הסתלקנו משם.'

    'המשך, המשך,' ציווה עליו אבו-נאיף בחוסר סבלנות ובהתרגשות גואה והולכת.

    'היו שם שניים, הנהג וצעירה שהייתה אמורה להיות האישה אותה נשאתי באותו יום, זה היה הכיסוי. נסענו לטאבה לבלות כביכול את ירח הדבש שלנו שם. עברנו את הגבול באילת שם נפרדנו מהנהג. מיניבוס של המלון שהמתין לנו בגבול הביא אותנו לטאבה. זה בערך הכל, התחנה הבאה הייתה קהיר.'

    'כמה זמן שהיתם במלון בטאבה?'

    'בסך הכל שבוע ימים.'

    'שבוע ימים!' זעק אחריו אבו-נאיף כהד בצעקה נרגזת משולחת רסן. 'שתי דקות מהגבול הישראלי ואתה שהית שם שבוע ימים!?!' הוא נעמד במלוא קומתו לפני סמיר וצרח עליו בזעם הולך וגובר. רוכן קדימה מקרב את פניו לפניו של סמיר נשען על ידיו הכפותות, הוסיך לגעות כבטירוף: 'חיסלת זקן סנילי, שהיה קוץ בעיניהם כדי לסלול את דרכך לארגון שלנו! אלה אינן הדרכים שלנו... האדם שפגשת הוא סוכן מוסד או איזה כלב של השב"כ שלהם, והנסיעה שלך לירח דבש בטאבה היא שקר מסריח! אתה מרגל יהודי!!!'

    בעודו תוקף את סמיר בצעקותיו החל לסטור על לחייו בשתי ידיו כתריסר פעמים רצופות ללא הרף. מיד לאחר מכן נעמד זקוף בחזה גועש מתנשם ומתנשף כולו, רותח מזעם עד כדי טירוף כמעט, בפרצוף מעוות משנאה ובעיניים יוקדות הוסיף לזעוק במלוא קולו: 'הודה, הודה שאתה כלב יהודי!'             

    'אני ערבי, בחייאת אללה אני ערבי, נולדתי בסילואן בית אמי שם, אבי ואחיי בכוויית, אני ערבי!' זעק סמיר בלהט מנסה להתנער מאסוריו לקום מכיסאו לשווא; תוך כדי התקפת הזעם של אבו-נאיף, בעוד צעקות ההאשמה והתוכחה של שניהם נבלעות אלה באלה.

    'הודה שאתה יהודי כלב בן כלב!' גבר קולו אבו-נאיף ובלא שיחדל מצעקותיו  פנה בחצי תפנית לאחור, תפס בידו האחת מאפרה כבדה מברזל יצוק מעל שולחן הבקרה והטיחה בקדקודו של סמיר. פעם ועוד פעם מבקע את גלגלתו כמו הייתה קליפת ביצה דקיקה.

    'באס, באס!' פרצו קארים וקאסם בצעקות וחשו לקטוע את הזוועה, לתפוס את אבו-נאיף בזרועותיו. אך בטרם הספיקו להגיע עדיו, הטיח זה את המאפרה פעם נוספת בפניו של סמיר המדמם, בגשר אפו. בעוד שומרי הראש חשו אף הם והקדימו למנוע מהשניים לפגוע חלילה וחס בראש הצוות.

    'סתמו את הפיות והירגעו כולכם!' ציווה על הכל אבו-נאיף בקולו הרועם בעודו ניצב זקוף מעל הגופה חסרת ההכרה של סמיר, מחזיק עדיין בימינו את המאפרה הכבדה.

    © חיים קדמן 1991 – כל הזכויות שמורות.

    דרג את התוכן: