למדינת ישראל, על כל חוזקה האדיר, יש שני עקבי אכילס חמורים שפעם אחר פעם מכניסים אותנו לצרות: חוסר הרצון של מנהיגיה לקבל החלטות ברורות וההתמכרות שלנו לקוֹרבנוּת. אנחנו נוטים לקבל החלטות מהוססות ולא שלמות ובכך פותחים פתחים רבים לטעויות, ואנחנו נוהגים להגיב יותר מידי בקורבנות למאבקים שעלינו לנהל, ובכך מוציאים מפרופורציות מצבים קשים, שאינם קשים כפי שהם נראים לנו.
קשה לי, כאיש שדעותיו קרובות יותר לדעות השמאל, להתווכח באופן כנה עם אנשי ימין שטוענים שלפני הסכמי אוסלו היה טוב יותר. יש במציאות שלנו כמה עובדות שאי אפשר להתעלם מהן: לפני הסכמי אוסלו, לא נורו טילים על ישובי הדרום. הימין חזה ששדרות ואשקלון יהפכו בדרום להיות מה שקריית שמונה הייתה בצפון מול חיזבאללה, וכך קרה. האינתיפאדה הראשונה נראית בדיעבד כ"משחק ילדים" לעומת האינתיפאדה השנייה. במהלך האינתיפאדה הראשונה סבלנו מהתפרעויות, בקבוקי תבערה ואבנים בשטחים. במהלך השנייה, אוטובוסים, בתי קפה ומקומות בילוי התפוצצו על בסיס יומי במרכזי ערים.
הסכמי אוסלו וההסכמים האחרים עם הפלסטינים לא שינו באמת את דעת הקהל העולמית לטובתנו. אפילו בסבב הנוכחי, כשהאויב מולנו מורכב ממרצחים מטורפים ופנאטים שצוחקים על החוק הבינלאומי, אפילו כשהוא יורק בפני העולם פעם אחר פעם ומוכיח עצמו להיות הגורם האגרסיבי במערכה, שלא מכבד את הפסקת האש שהוא עצמו יזם, אפילו נוכח כל הראיות, הכיסוי התקשורתי בעולם המערבי ודעת הקהל נותרים אנטי ישראליים בעליל. כמו ישראלים רבים, גם אני נותן את חלקי בהסברה ברשתות החברתיות, בתגובות ובפורומים, ובסבב הזה אני שומע הרבה את הטיעון שלצד השני יש אלף וחמש מאות הרוגים, ולנו אין כמעט אבדות אזרחיות. אבל הזיכרון שלי חד, ואני זוכר שגם בזמן שהיינו עם שש-מאות הרוגים ישראלים במהלך האינתיפאדה השנייה, וגם כשתמונות זוועה של אוטובוסים מפויחים וגופות על הרצפה שודרו לעולם, דעת הקהל עדיין הייתה אנטי ישראלית. הסיבה לאיבה לישראל היא לא כמות ההרוגים שלנו, ואפילו לא כמות ההרוגים בצד השני, אבל זה נושא ארוך לפוסט בפני עצמו.
אז מה אנחנו אמורים לעשות? ומה היינו אמורים לעשות? שתי השאלות הללו קשורות זו בזו, אך הן מאוד שונות זו מזו.
החלת הכיבוש הצבאי על האוכלוסייה האזרחית היה ונותר הטעות הטקטית הגדולה שלנו. אחרי כיבוש השטחים ב67, מדינת ישראל הייתה צריכה לעשות אחד משני דברים: או לסגת מהשטחים והחזרתם אל המדינות שלהם, כלומר נסיגה מהשטח הירדני ונסיגה מהשטח המצרי, מבלי לתת הזדמנות למדינות ערב ליצר את הניתוק המלאכותי משטחים אלו ובכך ליצור הלכה למעשה את מיתוס הזהות הפלסטינית המופרדת, או לסירוגין, לספח את השטחים ולהעניק לכל האוכלוסייה האזרחית מעמד שווה, תעודת זהות כחולה, וכל הזכויות והחובות שניתנות לכל יתר אזרחי המדינה. הצבת האוכלוסייה האזרחית תחת כיבוש צבאי ללא זהות וללא זכויות הייתה הטעות הראשונה. טעות שגורלה היה לקבע את זהות "האחר" בקרב האוכלוסייה ולפתוח את הפתח לרגשות לאומניים קיצוניים המונעים על ידי רגשות דתיים-משיחיים. היינו צריכים לראות את זה מגיע... לא רק לנו יש פנטזיות שווא על משיח שיסדר הכל.
אך פחדים דמוגרפיים לאו דווקא מבוססים, בשילוב עם רגשות לאומניים-משיחיים וגזענות פשוטה, גרמו לכך שאופציית הכיבוש הצבאי תהיה האופציה היחידה על השולחן. מצד אחד, מנהיגי המדינה לא יכלו להרשות לעצמם מבחינה פוליטית לסגת מהשטחים, שהוגדרו בראש ההמון כשטחים יהודיים "משוחררים". נעמי שמר הוסיפה בית ל"ירושלים של זהב" והאווירה הציבורית המשיחית לא אפשרה צעד כזה. מהצד השני, טענו אנשים בשמאל ובימין שקבלת האוכלוסייה תפר את הדמוגרפיה, הרוב היהודי יעלם, ובכלל, רוב הציבור חש שלמדינה היהודית יש די והותר ערבים בתוכה ואין לנו צורך בעוד. וכך התקבלה ההחלטה שלא להחליט. השלטון הצבאי הוא החלטה לא לעשות דבר ולקוות שהכל יהיה בסדר. זה היה הזרע הראשון של טיפשות שעלולה להוביל ניצחון מזהיר להפסד צורב עשרות שנים לאחר מכן.
ולא רק שהפלסטינים בשטחים חיו תחת משטר צבאי. הם, וכמותם גם אחיהם המכונים "ערביי ישראל" סבלו מאפליה, גזענות והזנחה. אני יודע מה יגידו לי, הרי מדינת ישראל מזניחה גם יהודים, הרי מדינת ישראל הזניחה גם את יישובי הדרום וגם את ישובי הצפון ורק השמנת של מרכז הארץ זכתה במשאבים. ויש מידה רבה של צדק בטענה הזו. אך ההבדל הוא שליהודים היה קול, הייתה מדינה, הייתה זהות, הייתה "התקווה" ויום העצמאות, הייתה הגאווה והתקווה לעתיד טוב יותר. בעוד שהפלסטיני הממוצע חי ללא הגדרה, ללא זהות, אזרח סוג ב' ללא תקווה אמיתית לעתיד טוב יותר. הוא איננו מסוגל להצביע לכנסת כדי לשנות, הוא איננו רצוי בארץ בה הוא חי, הוא לא רצוי בארצות ערב, ואין לו תקווה לעתיד. וכך יצרה מדינת ישראל קרקע פורייה לארגונים אוכלי אדם ואלימים שמלאו את לבבות חסרי התקווה במסרים דתיים-משיחיים ולאומניים. ואנחנו סבלנו וידענו פעולות טרור מחרידות, והנחתנו מכות בהם בחזרה, אך זה היה חסר תוחלת, כי האופציה השנייה היחידה שעמדה מולם הייתה להיות אזרחים סוג ב', להוריד ראש ולהיות בשקט.
במשך העשורים שחלפו, הציבור היהודי החל להבין שהמצב לא יכול להישאר כפי שהוא. והיו כל מיני הצעות לפתרונו. היו כאלה שחשבו ש"טרנספר" הוא הפיתרון – העברת האוכלוסייה הפלסטינית מחוץ למדינת ישראל, אך רעיון זה לא היה ריאלי גם בגלל התנגדותה של האוכלוסייה, וגם בגלל התנגדותן של המדינות הריבוניות שאליהן כביכול הייתה אמורה האוכלוסייה לעבור. אחרים טענו שצריך לתת להם אזרחות מלאה ולספח את השטחים באופן מוחלט. אבל הם הושתקו על ידי הפחד המתמיד ממדינה דו-לאומית שבה היהודים הופכים למיעוט והלכה למעשה החלום הציוני מסתיים. ומתחת לפני השטח החל לבעבע רעיון פתרון שתי המדינות.
ואז הגיעו הסכמי אוסלו, ההסכמים שנועדו כביכול לשנות את המשוואה. הסכמים אלו יהוו את הפתח אל פתרון שתי המדינות וסיום הסכסוך עם הפלסטינים, שבתורו יתרום לסיום הסכסוך עם העולם הערבי כולו. אבל היו אלה הסכמים רעים ששוב סבלו מאותה הססנות וחוסר רצון לקבל החלטות שכל כך אופייניים למדינת ישראל. היו כאלה שאמרו על ההסכמים ההם "יש בהם יותר חורים מגבינה שווייצרית" והם צדקו. ההתנגדות של הימין להסכמים, שבאה אמנם ממניעים של חמדנות ושנאה, הייתה מוצדקת. אלו היו הסכמים מגושמים, עם יותר מידי חלקים ושלבים, יותר מידי מקום לצד השני לא לעמוד בחלקו מבלי שאנחנו נוכל להחזיר את המצב לקדמותו. כי מה חשבנו? שאחרי עשרות שנים שפמפמו לאוכלוסייה הפלסטינית שנאת יהודים וחלומות משיחיים-לאומניים, לפתע הם ישכחו מהכל ויסכימו להתפשר? ייתכן וכבר אז היינו בנקודת האל חזור, אך הסכמי אוסלו הכניסו אותנו לנקודת אל חזור חדשה. הרשות הפלסטינית נוסדה, וכעת לא משנה כמה פעמים הם הפרו את ההסכמים, ישראל מצאה עצמה בעמדה שבה היא חייבת להשלים עם קיומה. הפלסטינים קיבלו את ההישג המדיני שלהם, בין אם יעמדו בהסכם ובין אם לא.
הסכמי אוסלו היו צריכים להיות הסכמים של "זבנג וגמרנו". לא שלבים, לא חלקים, לא "רשות פלסטינית" או אוטונומיה, לא הססנות. מדינה פלסטינית בגבולות מוסכמים מול מדינה יהודית והכרזה הדדית על סיום הסכסוך. ואם לא, אז עדיף היה לא להיכנס לזה. כי אם לא הסתיים הסכסוך, הרי שבסך הכל נתנו לגיטימציה בינלאומית, נשקים ואמצעים להשגת עוד נשקים לאויב קטלני. וזה אכן מה שקרה.
וכעת חלפו עוד כמה עשורים, עוד כמה מלחמות ועוד כמה הסכמים, והצד השני, שגדל על ברכי המשיחיות הדתית-לאומנית, הפך להיות מופרע יותר ויותר, דתי יותר ויותר, אלים יותר ויותר.
אז מה עושים עכשיו? ייתכן שבעבר הימין צדק, ייתכן שהסכמי אוסלו היו טעות, אבל כעת מאוחר מידי ועלינו לשחק את המשחק באופן הטוב ביותר לאינטרסים שלנו. האינטרס של ישראל צריך להיות שלום, או לחימה בתנאים מטיבים. לחימה מול אויב פנאט-דתי שמונע מחלומות משיחיים ואין לו מה להפסיד היא לחימה בלתי נגמרת. יש לנו אינטרס ברור לחזק את הכוחות המתונים באזורינו ולהחליף את שלטון הפנאטים בשלטון המתון. במקרה של הפלסטינים, השלטון המתון הוא שלטונו של אבו-מאזן.
הימין טוען שאבו מאזן הוא לא פרטנר, וכראייה הוא מביא אינספור דוגמאות לדברים פרו-פלסטינים שאבו מאזן אמר ועשה. כי הימין חושב שאפשר לעשות שלום רק עם האמריקאים, וגם זה לא תמיד. לא עושים שלום עם מי שאוהב אותך, עושים שלום עם מי ששונא אותך. אף אחד מחוץ לשמאל הקיצוני לא משלה את עצמו לגבי אבו-מאזן. בסקר אנטישמיות עולמי שנעשה לאחרונה, הרשות הפלסטינית קיבלה את ה"כבוד" להיות המקום האנטישמי ביותר על הכוכב. זה מובן וברור לחברה שעשורים רבים מאכילים אותה שנאה דתית-משיחית-לאומנית. אבו-מאזן הוא מנהיג פלסטיני והאינטרס הפלסטיני עומד כנגד עיניו. הוא לא עומד לשיר את התקווה בזמן הקרוב, זה ברור. אבל הוא גם פוליטיקאי חילוני מתון, שיעדיף מדינה פלסטינית על חלק מהשטח, צמיחה כלכלית והכרה עולמית, על פני מלחמת דת רצחנית ללא הפסק בניסיון לכבוש את העולם, וזה עושה אותו לפרטנר. אנחנו לא צריכים שהוא יאהב אותנו, ואין לי ספק שהוא לא בדיוק ימחה דמעה אם מדינת ישראל תוחרב, אבל הוא מוכן להתפשר, כפי שהוא כבר הוכיח לא אחת, וזה מספיק כדי שיהיה עם מי לדבר.
אל מול הסכנה של האסלאם הקיצוני בשערינו, אין לנו אלטרנטיבה ריאלית מלבד חיזוק הכוחות המתונים, אבו-מאזן, מצרים, ירדן וכריתת בריתות איתם. לאו דווקא כדי להשיג שלום, אלא כדי להשיג קרקע נוחה יותר ללחימה, אם כך נגזר.
אינני איש צבא, אבל התחושה היא שגם המלחמה מול החמאס מנוהלת באותה הססנות וחוסר החלטיות אופייניים כל כך. אסור לנו שמבצע זה יסתיים במכה על החמאס ואז המשך סטאטי של המצב ותקווה לטוב או הישענות על כוח צבאי נטו, כי זה לא נגמר לעולם. הם שולחים מחבלים, אנחנו בונים גדר. הם זורקים טילים, לנו יש את כיפת ברזל. הם חופרים מנהרות, מחר יהיה לנו יתרון טכנולוגי אחר להתמודדות עם הבעיה הזו ואז הם שוב ישנו טקטיקה. את החמאס צריך להזיז מעזה, ויש יותר מדרך אחת להפיל שלטון, לא רק הדרך הצבאית. יתרה מכך, ההיסטוריה מוכיחה שהדרך הפוליטית היא הרבה פעמים איכותית יותר.
הגיע הזמן שלנו להחליט. מעל הכל להחליט לשלוט בלוח ולשנות את חוקי המשחק לפי רצוננו, במקום להמשיך להסס ולהגיב בכל עת שהצד השני מחליט שהזמן בשל לסבב אלימות נוסף. |