מה כתב המרצה מבר אילן לתלמידיו אני מצטטת: "אני מקווה שההודעה (על מועד הבחינה) מוצאת אתכם במקום בטוח, ושאתם, משפחותיכם והקרובים לכם אינם בין מאות האנשים שנהרגו, והאלפים שנפצעו או עשרות האלפים שבתיהם נהרסו". ("הארץ",30/7/2014). למה מה שאמר עורר כעס עד כדי כך שהוא הוזהר והתבקש להתנצל. ישבתי בוהה מול הכתבה, ניסיתי להיכנס למוחם של הסטודנטים שעוררו את הרעש, ניסיתי להבין את עלבונם ואת תחושת הסכנה שחשו עד כי היו חייבים למחות, להתריע, לגייס לטובתם את הנהלת האוניברסיטה. האם העובדה שכרך את סבלם של הפלשתינים בסבלם של הישראלים (היהודים) נתפסה כסוג של ערעור על תפיסת המלחמה הזו כצודקת, באופן טוטאלי, עד שאין הדעת סובלת לכלול בסבל הלאומי שלנו את סבלם של האזרחים העזתים. ״הם״ לעולם לא יקבלו מעמד שווה ערך כבני אדם. כך בעיני אותם סטודנטים צעירים. אני תוהה – האם הפכנו לחברה בה נשללת מאיתנו הזכות לערער על סמכות, להטיל ספק, לבחון את המצב הלאומי באופן מורכב הלוקח בחשבון את ההקשרים הרחבים של המצב אליו נקלענו? האם אנחנו זקוקים להרגיש שהצדק שלנו טהור, ללא רבב? האין זו חולשתנו? לפני כמה שנים התפתח שיח חופשי וחושפני על מלחמת העצמאות שלנו ב1948 ומה שעוד קרה בה שלא ספרו לנו, (כמו למשל פרשת גירושם או אי גרושם של הערבים מהכפרים). רבים חשו גם גאווה, לצד רגשות הצער והאשמה. השיח הזה יכול היה להתרחש כי החברה הישראלית הייתה מספיק חזקה ובוגרת להכיל אותו. מחוסנת. אז מה קרה לנו מאז? ככול שגאתה האפליה, ככול שהתרבו מעשי העוולה והקיפוח כנגד הערבים הישראלים, ככול שנוספו עוד ועוד תופעות של השתלטות על אדמות פלשתיניות, ככול שהתחזקו קבוצות "תג מחיר" שהטילו טרור על שכניהם הערבים ושלא הובאו לדין, ככול שגברה השנאה והאלימות כנגד זרים – הלכנו ושקענו בתוך בועה מחניקה של צדקנות ועיוורון. האומנם הסטודנטים חריגים בתגובתם? לאחרונה אני פוגשת יותר ויותר את אותו מבט בעיניים, המזהיר אותי שלא אסחף בדיבור על סבלם של אזרחי עזה, או ברגש של חמלה על גורלם המר. לפעמים אנשים אינם מסתפקים במבט מוכיח אלא מבקשים ממני בלחישה רועמת שארפה. "עניי עירך קודמים", נזפה בי אישה מבוגרת שעברה את כול מלחמות ישראל ואינה רוצה לשמוע מילה על סבלם של "הערבים". לאחרונה, כמעט בהיחבא מתארגנות קבוצות של ישראלים שהחליטו להפסיק לפחד מהטרור הלאומני ולהגיש סיוע הומניטארי לאזרחי עזה. הם מעטים. אולי הם האור בקצה המנהרה. ניסיוני לימדני כי רגש החמלה לא רק מקרב ופותח את הלב, הוא מעצים ושומר על חוסננו כבני אדם – בעיתות שלום ובעיתות מלחמה.
|