כותרות TheMarker >
    ';

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      11/11/14 00:41:
    התכוונת לחלק מהפואמה? בכל אופן שמחה ותודה יוסף. נ.ב. (הצילום שלך מזכיר את ר' שלמה קרליבך ז"ל. הצילום שלו או שלך:-) )
      7/11/14 11:36:
    אהבתי מאוד.יוסף

    בין ט' באב – לט' שנים להתנתקות. הפואמה שכתבתי לפניה, "למילה כיבוש" ושירה נדברת

    2 תגובות   יום חמישי, 7/8/14, 23:40

    ידוע לפי מסורת ישראל, שיום תשעה באב שהיה השבוע, הוא יום מועד לפורענות ליהודים. המשנה במסכת תענית מונה 5 אסונות היסטוריים לאומיים שקרו לעם ישראל ביום הזה.

    יום בו נחרבו בתי המקדש הראשון והשני. יום בו נגזר על דור המדבר לא להיכנס לא"י בגלל חטא דברי המרגלים. נכבשה ביתר בידי הרומאים, ובכך דוכא מרד בר כוכבא. הר הבית נחרש, וירושלים נבנתה מחדש בתור עיר פגאנית.

    אסונות נוספים אירעו במשך ההיסטוריה בתשעה באב לעמנו, ובתוכם גירוש ספרד בשנת 1492, ארבעת החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד הסתיימו בח' באב, רנ"ב - 31.7.1492 . תחילת האקציה הגדולה ופינוי גטו ורשה בשנת 1942 לאושוויץ, ועוד ועוד.

    * * * *

    בקפיצה לימינו. אסון נוסף שאירע לעמנו בתשעה באב, ובדורנו, היה סילוקם של יושבי גוש קטיף וצפון השומרון מבתיהם המטופחים, פירוק קהילותיהם הפורחות, ומיטוט והרס מקורות פרנסתם ובתיהם במקום.

    עד היום אינני מסוגלת להבין איך היו יהודים וישראלים שהסכימו למהלך כה אכזרי ושפל כנגד יהודים בארצנו, ברמה האנושית. תוך הפרה גסה של זכויותיהם כבני אדם.

    אני זוכרת את אווירת העליהום שהיתה אז על המתנחלים, וכמה מאבקים וויכוחים נדרשו על מנת לבטל את רוע הגזרה של ממשלת שרון מתכנית ההתנתקות שהועלתה בשנת 2004.

    נסעתי דרומה, לאבי פרחן באלי סיני, כשמגדלי אשקלון ותחנת הכוח שלה, ניבטים אלינו מחצר ביתו. לפחות נציל את הישובים בצפון הרצועה, חשבנו. המוסיקאי אריאל זילבר התגורר באותם ימים אצל אבי פרחן ושמח מאד לבואנו לעזור. השתתפתי במחאת "השרשרת האנושית" לעצירת הגירוש, כתבתי על כך בפורום "כדורינט" שם התחלתי את פעילותי האינטרנטית בסוף אותה שנה - 2004, כתבתי את דעותי, ויחולי. התדיינו שם בנושא. פרסמתי שם את הפואמה ל"תל אביב, את יכולה יותר" למחרת כתיבתה, במרץ 2005. אותה כתבתי בחזרתי מגוש קטיף - על הנתק הרוחני הגדול בין תל אביב עיר הולדתי, למה שמתרחש מחוצה לה, בישובים ותושביהם, בשטחי הארץ. הכל כדי שלא יתקיים ולא יהיה. עקשנות שרון וחבר יועציו עמדה להם. הם הוציאו לבסוף את הגזרה אל הפועל. גרוש היהודים בוצע. בכייה לדורות.

    מיד לאחר מכן ראינו מה קרה לאותם אזורים שפעם היהודים הפריחו בעמלם, ומי השתלט על הרצועה. אין לנו תזכורת טובה מזו ומצערת, בימים אלה, מאנשי החמאס, שכל שאיפתם לפי אמנתם, וכל מרצם ומשאביהם, נתונים לדבר אחד. הרג יהודים, והשמדת מדינת ישראל. במקומה יקימו הם חליפה איסלמית בארצנו, וישלטו בה.

    לגבי "הפואמה למילה כיבוש", אותה התחלתי לכתוב בסוף 2003,  וסיימתי עם שתי דמויות נוספות שבסופה, ב – 2005, זמן קצר לפני שאירעה ההתנתקות בפועל. אני מאמינה, שהיום לאחר כל מה שהתבהר לרבים במבצע צוק איתן, בו נלחמו והקריבו מיטב בנינו, את חייהם למען קיומנו כאן ובשמירה על ביטחוננו, מפני סכנת המנהרות שנחפרו מעזה לתוך שטח מדינת ישראל, והטילים המשוגרים, לעבר אזרחינו התמימים. אני סבורה שניתן יהיה להבין את הפואמה, טוב יותר. טוב יותר מאז. אילו התפרסמה לפני 9 ו 10 שנים, בזמן שנכתבה.

    הפואמה היא סטירית, פוליטית וחברתית, מופנית לימין ולשמאל, בישראל, וכתובה בסגנון השירה הנדברת, (הספוקן וורד). סגנון אותו ינקתי מחברי היקר, המשורר אלן גינסברג ז"ל, בזמן שהותי בקרבתו משך מספר שבועות, בעת ביקורו בישראל, בשנת 1988. כאשר הגיע לכאן, לרגל השקת התרגום המחודש של ספרו "קדיש ושירים אחרים" על ידי נתן זך, למספר הופעות ואירועים, וסדנה שהנחה על הקשר בין צילום לשירה, עם חברו הצלם רוברט פרנאק.

    "השירה הנדברת" –מושג אותו טבעתי למושג הספוקן וורד האמריקאי, כתובה בסגנון חופשי וקולח, אף רטורי מאד, ובמקצבים שונים. כאשר תכניה לקוחים לא פעם, מנושאים אקטואליים שעל הפרק, גם כאלה שאינם פתורים, מכל היבט שהוא. היא איננה עוסקת בהכרח, בהתרסה או במחאה. כמובן אינה חסרה ציוריות ופיוטיות. 

    8 הדמויות המובאות בפואמה, מייצגות חתך מעמדי וגילאי, מאורכה ורוחבה של החברה היהודית ישראלית. הן משתייכות לתחומי הרוח, האקדמיה, הפוליטיקה, החינוך הסטודנטיאלי, הצבאי. אף מתחום ההון, התקשורת התיעודית, צרכניה,  והביקורת האמנותית. כאשר כולן בעצם, משתפות פעלה, בצורה כזאת או אחרת, עם מה שמכונה "הכיבוש" .

     

    פרסמתי חלקים מהפואמה, בשנה שעברה והיו פתוחים גם לציבור, במסגרת תחרות הסיפור הציוני הקצר של תנועת אם תרצו, ואחרי שהשוויתי בין המלה כיבוש למלפפון כבוש באתר האקטואליה של רוטר נט. כבר תפס העניין הזה איזו שהיא תאוצה, ונערך לפני חודשים אחדים,

    פסטיבל מיוחד, בן ימים אחדים, בתל אביב, למילה כיבוש. שכלל בין תכניו את העניין הקולינרי של כבושים, וכלה בהיבטים נוספים של המושג כיבוש - דרך אמנויות שונות, ודיונים שהתקיימו במסגרתו.

    * * *

    התחלתי לחפש מקום שיפרסם את הפואמה, פרסום ראשון,  במלואה. אני תקווה שפרסום כזה גם יזכה להד ציבורי, כי את הדיון החברתי והפוליטי הפואמה משאירה לקורא. לדון בנושאים אליהם היא מכוונת, שהם במהות חיינו הגשמיים והרוחניים כאן בארצנו. ביננו לבין עצמנו וביננו לבין שכנינו. כמו הטרמינולוגיה של המילה "כיבוש", הדמוניזציה שנעשית למתנחלים. היסטוריה של ארץ ישראל ועם ישראל בתוכה, לאורך כל הדורות, והיסטורית הסכסוך הישראלי יהודי – פלסטיני – כל זאת, תוך שמירה על ערכינו ההומניים והאינטלקטואליים הנעלים ביותר. בכללם גם מתחום התורה והמשפט העברי, עליו נשען גם ארגון זכויות האדם של האו"ם. אך גם על חוסננו הלאומי, האישי והחברתי.

     

    התסריטאי טל גלעד כתב לי לפני כמה ימים בתגובה על הפואמה לכיבוש:

     

    "הפואמה לא משאירה דרך מילוט מפני האמת, ומנתחת בציניות קרה ועם זאת פואטית ומשעשעת את הנרקיסיזם מאחורי שימוש במילים שנועדו בעיקר לטיפוח תדמית או אינטרסים אחרים.

    הפואמה דוחקת את הקורא לפינה ומאלצת אותו להתמודד, לתקוף מתוך סוג של בהלה או להניח את מילותיו, ולהיכנע לאמת"

     

     

    נעמי גרינברג הר ירוק

     

     

    ==================

     

    מפאת אורכה של ה"פואמה למילה כיבוש". אביא כאן רק את הבית הראשון ממנה, ואקדיש את הפוסט הזה

     

    לע"נ שלושת הנערים, שנחטפו ונרצחו ע"י בני עוולה

    גיל-עד, נפתלי ואייל הי"ד

    ולעילוי נשמות הנופלים במבצע צוק איתן בעזה הי"ד

     

    "אפילו חרב מונחת על צווארו אל יתייאש מן הרחמים"

     

     

     

     

    פּוֹאֵמָה סָטִירִית לַמִּלָּה כִּבּוּשׁ 

    אוֹ

    הִשְׁתַּחְרְרוּת מֵהַמִּטְעָן הַשְּׁלִילִי שֶׁל הַמִּלָּה כִּבּוּשׁ

    אוֹ

    הַמִּלָּה כִּבּוּשׁ מִימִין ומִשְּׂמֹאל

     

    ד' טבת ס"ד - 29.12.03  

    כ"ז אייר ס"ה – 5.6.05

     

     

     

    ל- 8 דמויות:

     

    1. סּוֹפֶרֶת

    2. הַמַּרְצָה לְסִפְרוּת

    3. פּוֹלִיטִיקָאִית

    4. סְּטוּדֶנְטִית

    5. מְפַקֶּדֶת

    6. אֵשֶׁת עֲסָקִים

    7. יוֹצֵר  וּבַמַּאי טֶלֶוִיזְיָה 

    8. צוֹפָה וּמְבַקֶּרֶת טֶלֶוִיזְיָה

     

    * * * * * *

     

    1.   הַסּוֹפֶרֶת אוֹמֶרֶת:

     

     

    כִּבּוּשׁ.

    אַה כֵּן כִּבּוּשׁ.

    יֹפִי, מָצָאתִי.

    זוֹ הַמִּלָּה הַמַּתְאִימָה.

     

    נַעֲשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן,

    נֵצֵא אִתָּהּ הַחוּצָה, לָרְחוֹב.

    נַפְגִּין.

    נַרְאֶה לָהֶם לַכּוֹבְשִׁים.

     

    כֵּן זוֹ מִלָּה נֶהְדֶּרֶת, לַעֲשׂוֹת אִתָּהּ מַשֶּׁהוּ.

    מָצָאתִי.

    יֵשׁ לִי מִלָּה טוֹבָה -

     

     

    לְהַרְאוֹת שֶׁאֲנִי קַיֶּמֶת.

    לְהִתְעוֹרֵר אִתָּהּ, וּלְעוֹרֵר אִתָּהּ

     

     

    אֶת הַמַּצְפּוּן שֶׁלִּי

    הַ"מְקֻרְבָּן"

     

    מֵאֵיפֹה הוֹצֵאתִי אוֹתָהּ מֵהַבּוֹיְדֶם??

    לֹא.

    הִיא פֹּה לְיָדִי.

    הִיא מִסְתּוֹבֶבֶת. מְרַחֶפֶת לִפְעָמִים.

    אֲבָל הִיא כָּאן.

    בַּסְּבִיבָה דֵּי הַרְבֵּה. מַמָּשׁ בְּכָל פִּנָּה.

     

    כִּבּוּשׁ?

     

     

    אַה כֵּן -

    כִּבּוּשׁ!

     

    אוּלַי כָּבוּשׁ אוֹ כְּבִישָׁה? כְּבִישָׁה קָרָה

    אוֹ כְּבִישָׁה חַמָּה?

    אוֹ כְּבִישׁ?

    ..כֶּבֶשׁׂ מָטוֹס?

    כִּבְשָׂה?!

     

     

    לֹא, כִּבּוּשׁ!

    כִּבּוּשׁ הִיא מִלָּה חֲזָקָה.

    אַחחח..., כִּבּוּשׁ.

    אֵיזוֹ מִלָּה נֶהְדֶּרֶת.

    בִּמְיֻחָד מַתְאִימָה לְחַיָּלֵי צַהַ"ל.

     

    צַהַ"ל אָמַרְתִּי? בִּשְׁבִיל מַה צָּרִיךְ צַהַ"ל?

    צָבָא שֶׁל הָעָם?!

    בִּשְׁבִיל מָה?

     

    כְּבָר לֹא צָרִיךְ כָּאן, צָבָא שֶׁל הָעָם.

    מַה זֶּה עַם?

    הִסְטוֹרְיָה? מִי צָרִיךְ הִסְטוֹרְיָה?

    מַה שֶּׁהָיָה הָיָה...

    .... זֶה הָיָה ..מִזְּמַן..

     

    שְׁלֹשִׁים שָׁנָה.

    חֲמִשִּׁים שָׁנָה.

    מֵאָה שָׁנָה.

    אֶלֶף. אַלְפַּיִם. שָׁלֹשׁ,

    וַאֲפִלּוּ אַרְבַּעַת אֲלָפִים שָׁנָה.

     

    אוּלַי חָמֵשׁ?

    אוּלַי מֵהָאָדָם הָרִאשׁוֹן?

    אָז בִּשְׁבִיל מַה לָּנוּ ..הִסְטוֹרְיָה?

     

    הַיּוֹם..

    עַכְשָׁו..

    בָּאָה לִי הַמִּלָּה הַזֹּאת לָרֹאשׁ.

    כִּבּוּשׁ!!!

    וְעַכְשָׁו זֶה מַתְחִיל!

     

    מִכָּאן אֲנִי אַתְחִיל.

    מִמַּה שֶּׁקּוֹרֶה לִי עַכְשָׁו.

     

    מִמַּה שֶּׁנִּצְנֵץ לִי עַכְשָׁו, בָּרֹאשׁ.

    - אִם זֶה מְנַצְנֵץ, זֶה בֶּטַח שָׁוֶה הַרְבֵּה,

    וּכְדַאי בִּשְׁבִיל זֶה

    לָרוּץ.

    לָרוּץ

    וְלָרוּץ.

     

     

    צָבָא?

    הָיָה קֹדֶם מַשֶּׁהוּ..

    אֵיזֶה אִזְכּוּר מְעֻמְעָם..

     

    אָז הִנֵּה,

    זֶה חוֹזֵר שׁוּב. צָבָא!

     

    מַה זֶּה צְבָא עַם??

     

    מִישֶׁהוּ אָמַר: נַפְרִיט גַּם אֶת צַהַ"ל,

    וְיִהְיוּ לָנוּ רַק חַיָּלִים שְׂכִירִים, בְּמַשְׂכֹּרֶת מְלֵאָה.

    מָה רַע?

     

    נָכוֹן.

    הֵם יַעֲשׂוּ אֶת הָעֲבוֹדָה, וְיֵלְכוּ הַבַּיְתָה כְּמוֹ כָּל

    פּוֹעֵל טוֹב, נָכוֹן?

     

    וְעוֹד מַשֶּׁהוּ.

     

    יֶשְׁנָם כָּאן כָּאֵלֶּה, שֶׁלֹּא מְחֻסָּנִים מִפְּנֵי הַבְּעָיוֹת שֶׁל הַשְּׁכֵנִים שֶׁלָּנוּ,וְנִדְבָּקִים מֵהֶם,

     

    מַהֵר מְאֹד.

    בְּתוֹר הַשְׁרָאָה.

    לֹא - בְּתוֹר מַחֲלָה.

     

    אַדְּרַבָּא,

    הֵם גַּם מְבַלְבְּלִים אֶת הַיּוֹצְרוֹת,

    וּמַדְבִּיקִים לַמִּתְנַחֲלִים מַחֲלָה, שֶׁהִיא לֹא לָהֶם.

    "לֹא נוֹרְמָלִים".

     

    תִּזְכֹּרֶת:

     

    מְדֻבָּר רַק בְּקַו אֶחָד יָרֹק, שֶׁמַּפְרִיד בֵּין מַה שֶּׁמִּיָּמִין לוֹ,

    וּבֵין מַה שֶּׁמִּשְּׂמֹאל  לוֹ..

     

    וְתִזְכֹּרֶת לַמֶּמְשָׁלָה:

    צָעַדְנוּ לֹא פַּעַם כַּצֹּאן...

     

    כְּבָשִׂים?

    לֹא, אוֹמְרִים צֹאן..

    הַמִּלָּה הִיא צֹאן.

    וּבִשְׁבִיל עַם קָטָן כְּמוֹ שֶׁלָּנוּ,

    הִצְמִידוּ לָנוּ עוֹד מִלָּה, לַצֹּאן .... – טֶבַח.

    כַּצֹּאן, ...נוּ...

    לַטֶּבַח....לֹא, נוּ....

     

    מַה צֹּאן?

    מַה טֶּבַח?

     

    הַמִּלָּה קֹדֶם הָיְתָה כֶּבֶשׂ... כִּבְשָׂה, לֹא?

     

    עוֹד פַּעַם אֲנִי נִזְכֶּרֶת בַּמִּלָּה כִּבּוּשׁ?

    מַה קּוֹרֶה אִתִּי?

     

    נוּ בֶּאֱמֶת?

     

    וּמַאֲמַר הַנָּבִיא יְשַׁעְיָה,

     

    "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבַל,

    וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹּזְזֶיהָ,

    נֶאֱלָמָה,

    וְלֹא יִפְתַּח פִּיו".

     

    * ** * *

     

    © נעמי גרינברג הר ירוק

    דרג את התוכן: