שקט, חושך, נוסעת
ולעצמי חושבת: מתי האוטובוס יתפוצץ?
מתי יתדרדר מהמתהום?
מתי יבואו אמבולנסים,
ונציגיו של עוד עיתון?
התקשורת צמאה לדם,
מתי הם ישתו כבר לרוויה,
לצלילי קולות הבכי והצחוק
שנישמעים מהקהל?
הצלמים מצלמים בחושך,
צופים רואים עולם חשוך.
צלמים מצלמים מוות
ועוברת צמרמורת בכל הגוף.
לסתום את האוזניים ולעצום את העיניים.
לא לשמוע, לא לראות?
להציל את שביב השפיות אם נותר בה טעם.
לנסות להמשיך למרות. |