כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    unreliable memoirs

    פוקוס

    1 תגובות   יום ראשון, 10/8/14, 05:09

     

    בימים האחרונים אני הרבה יותר מפוקס. אני מצליח לשמור על תמונה מאוד חדה וברורה של אותו חוסר משמעות בסיסי שמלווה אותי כבר שנים. גם ערימה של פסולת אפשר לראות בכמה אופנים, כגוש מפוקסל ואפרורי שמדיף ריח רע ומפחיד או כתמונה סוריאליסטית ברזולוציה גבוהה בהילוך איטי עם אפשרות להתבונן בהכל ולהבחין בכאוס המאיים ואפילו לקרב את המצלמה ולהתרחק, להתמקד באיזור מסויים ולנהל רשימות. בימים האחרונים אני מנהל רשימות של כל הבלאגן הזה. הראש רושם הכל ומתעד, אולי מתוך איזו כוונה לנסות ולהבין את הכל ואולי סתם מהשתאות גרידא, כך או כך אני מזהה את התנודות הרגשיות שמנהלות את החיים שלנו ואת ומפיחות חיים בסיטואציות החברתיות השונות.

     

    אני רוקד עם אישה בערב ברזילאי, הגופות לוהטים, האלכוהול משכיח את צינת הציניות ואני בוטש ורוטש ברגלי כמו תיש נרגש. משמעות הריקוד חסרה, כאילו לא היתה שם מעולם, אין לי מושג מה אני עושה. האם אני נהנה, האם יש לי מטרה, האם אני רק רוצה להשכיב את האישה, האם אני רוצה להגיע להרמוניה איתה, האם זאת אהבה, אולי פיתוי, הראש מפסיק לחשוב כאשר הלב דופק והזיעה ניגרת. חופשתו הרגעית של הראש החושב לא מרוקנת את המעשה ממשמעות משום שלא היתה לא משמעות מלכתחילה. גם העשיה עצמה, שבה הגוף כמו מעצמו זז ומתזז מסתובב ומסובב, אוחז, לופת, משחרר, נוהם, לוגם אוויר ונצמד שוב אל אותם ירכיים מלופפות בשמלה. מצח אל מצח, כמו מעבירים מידע מהאחד אל השני כשברקע דוהרים תופים ואקורדיאון. האם אני מעיף עפיפון?

     

    בבוקר הגענו לפיסת דשא מטופחת עם בית ישן ובית קפה קטן. האיזור מנקר עיניים, שופע רווחה, מאוחר יותר אני משתתף פה בחתונה, מנגן גיטרה בחופה. הם לא ממש דתיים אבל רוצים קצת יידיש-קייט. אני שם בשביל לספק להם. מי מתחתן בשבת? אבל אני לא שופט, מה אכפת לי, מאתיים פאונד טיבין ותקילין בשביל לנגן משתיים עד ארבע. אבל כל זה מתרחש מאוחר יותר, כרגע אנחנו יושבים פה ושותים קפה, נהנים משמש אירופאית נעימה ומאוויר דשאים צח.

    ''

    הפארק החמוד עם הבית הקטן נמצא בשכונת היי-גייט

     

    ארבעה שוטרים מספקים לי את הדרמה הנחוצה, הרי החיים כל כך משעממים עד כדי שיממון ואין כמו אלימות בכדי לרצות את תחושת הצמא הקשה. השוטרים הם נציגיו של ארגון האלימות הלגיטימי במדינה ואני נרגש מאוד ושואל בקול רם "האם היה פה רצח?". אחד השוטרים שואל אותי האם אני מודאג ואני מדווח לו באנגלית תקנית שכן, אני די מודאג. הוא אומר לי שהכל בסדר ושעם ארבעה שוטרים מסביבי אין לי מה לפחד. מסתבר שאחד האורחים בבית הקפה צילם אנשים במרפסת וחלק מאותם אנשים היו ילדים. מפאת החשש הכבד שמא יאונה לילדים רע, זומנו השוטרים וכך באתי על סיפוקי באופן חלקי. כמובן שאם היתה האלימות מתפרצת ולא רק מתחת לפני השטח אז הייתי נהנה הרבה יותר, ככה זה איתי, במקום שבו אין משמעות, נכנסת האלימות. כמו מים שוטפים בגאות. אבל בשל מיקומי הגיאוגרפי, האיים הבריטים, נידונתי למדמנת נימוסים אירופאית שבה גם השוטרים שאמורים לספק את רגעי הכוחנות הקלאסיים הם אדיבים חביבים ותאבי שירות. אבל אחרי דין ודברים שכולו הגיון צרוף וקודים חברתיים של נעימות וכבוד החליט הצלם הסורר להתקרב לאחד המתלוננים וכך זכיתי לראות את אחד השוטרים, הגדול שבהם!, אוחז באופן בלתי נעים בידו של הפושע ומבקש ממנו בתקיפות להתפנות מהפארק. לא סתם בזבזתי כסף על קפה סר טעם, קיבלתי פיסת דרמה.

     

     

     

    בדרך חזרה הביתה הרגשתי קצת יותר מסופק, בכל זאת, עשיתי יומית לא רעה בשעתיים ובלי הרבה מאמץ. הכינור והקלרינט כמו סובבו מסביבי כאשר אני קובע את האג'נדה. אחרי החופה נידונו לספק שעה של מוזיקת רקע ואני מיד אצתי רצתי אצל הפסנתר והתחלתי לחבוט בו נעימות של שנות העשרים, כאלו מן פזמונים שגורמים גם לקפוצי הישבן וחמורי הסבר וחמוצי הפנים לשחרר מעט את הגידים המאובנים בתנוחת כעס ומרמור. שני האחרים הצטרפו אלי וקהל האורחים התחיל לרקוד ולפזם בניגוד מוחלט לאופיו הקרחי והצנוני. אחרי שנטשתי את האוטובוס הלכתי ברגל הביתה והרמתי טלפון לחבר. מלפני הלך גבר חרדי כבן חמישים וקצת, הוא הראה סימני קושי ואי מרוצות, סימנים שייחסתי ללבושו הבלתי הולם - חליפה, מעיל, כובע פרווה ועוד מיני שכבות של חולצות ציציות ושאר קשקושים שמקשים על הנשימה ביום כל כך קייצי ויפה. אבל מסתבר שסבלו דווקא לא נבע מהחום והזיעה אלא מהעובדה שדיברתי בפלאפון שלי בעברית, ביום שבת.

    בכל יום אחר אותו חרדי לונדוני לא היה מעז לומר כלום. לאדם אחר שאינו יהודי הוא גם לא היה מעז לומר כלום. אבל הנה נקרתה לו הזדמנות פז, גם יהודי גם ישראלי וגם מחלל שבת. כזו הזדמנות לא מוצאים בכל יום והוא גייס את כל יעוזו וצבר כעס. פרצופו התכרכם והוא הגניב מבטים עוינים לכיווני, הכל הצטבר לכדי אותה נקודה במרחב ובזמן שאצלה כבר אי אפשר יותר להתאפק. ואז הוא צעק לכיווני - שעבס! כולו כעס ועוצמה. שעבס!

    הופתעתי מאוד לפגוש התנהגות כל כך בלתי הולמת במרכזה של עיר ומדינה שבה התנהגות הולמת היא נורמה מרכזית וחשובה והגבתי מיידית - לך תדפוק את עצמך יא אידיוט. כמובן שריגוש עז אחז בי ופוטנציאל נפיץ של הזדמנויות התחיל שוזר את עצמו מסביב לראשי, כמו אותו זר פרחים ריחני שאמא היתה מניחה על ראשי ביום ההולדת שלי או בשבועות, תלוי איזה זכרון מבקשים להעלות באוב. הוא שוב זעק לעברי - שעבס! ואני אמרתי לו, תשמע חביבי, מה אתה רוצה ממני? פה זה לא מאה שערים, פה זה דמוקרטיה. והוא מיד אמר, בעברית די טובה, זה לא אני, אני כלום מוחלט, זה הוא, והצביע למעלה.

     

     

    ''

     

    החלטתי לקרוא למשטרה אבל לא קראתי. עקבתי אחריו בכדי להפחיד אותו אבל התייאשתי. הרגשתי שתקפו אותי. הרגשתי שאם היה לו נשק וסמכות הוא אולי היה יורה בי. שנאתי את הדת ביתר שאת ופרסמתי פוסט עוין בפייסבוק.

     

     

    אחרי הריקודים הפכנו רעבים. עצרנו במסעדה שכונתית כשרה שידועה כפתוחה עד מאוחר במוצאי שבת. מאוחר בלונדון זה אחת-עשרה בלילה והמסעדה הזאת פתוחה עד ארבע בבוקר. וואו. אכלנו קצת ושתינו, פלירטטנו עם המלצריות הפולניות שהיו בעצם רומניות וביקשנו חמוצים מהשף התאילנדי שדיבר עברית שוטפת. איש מבוגר עם זקן תיש ארוך במיוחד סיים לאכול,שילם את החשבון ושם פעמיו לעבר הדלת. עצרתי אותו וביקשתי ממנו לדעת מאיפה אני מכיר אותו. הוא ניגב את משקפיו העבות ואז שמתי לב שהוא חובש כיפה שחורה. עבדתי איתו בכמה חופות, הוא רב. הרב לואו, כמו לואו ריד אבל בלי ההרואין, רק לואו, או לו. כמובן שצריך להקפיד על ההגיה של השם משום שבאנגלית שימושית המילה לו (LOO) היא קיצור לשירותים. הרב לו היה חביב במיוחד ונזכר שעבדנו ביחד כמה פעמים, הוא אפילו ביקש אותי באחד האירועים ואני זוכר כמה מופתע הייתי שיש רב שמעריך אותי ורוצה לעבוד איתי.

    מהי משמעותה של חווית הבוקר שלי עם אותו דתי שונא פלאפונים כאשר בערב אני פוגש דתי שעושה לי חשק לשיר איתו שירים כגון - ויהי שעמדה (לא השיר של פסח, ההוא החדש של יונתן רזיאל) או וזכיני (אליו נזקקתי ללמוד את ההגיה האשכנזית במלוא תפארתה).

     

    יש לי חשק לחיים, במיוחד עכשיו בקיץ כשהכל מסביב בוער בחיות כל כך נערית, ואין לי משמעות בעבורם. לא ברור לי למה אני רוקד אבל אני יודע שזה לא בגלל זימה כשלעצמה וגם לא מתוך חדוות התזוזה או אהבת המוזיקה. לא ברור לי למה אני שואף לילדים ולזוגיות ארוכת טווח, האם אני מתוכנת כך או שאולי זוהי באמת הצורה הכי יעילה שקיימת בה אפשר להאבק בבדידות המזהרת וההרסנית.

    מעולם לא שאפתי כמו שאני שואף עכשיו, לוגם מלוא הריאות ומתכנן לעתיד טוב יותר עם השגים נדל"ניים רומנטיים עסקיים ואישיים, ומעולם לא חשתי את היעדרה של משמעות כל כך חזק. מה בעצם לעזעזל אני עושה פה, חוץ מאשר לצאת מהכוס של אמא שלי (אם להיות בוטה מעבר לגבול הטעם הטוב) לא באמת עשיתי שום דבר וגם אין לי באמת צורך סיבה או כיוון לעשות דבר מה. אני אמור להודות לאל על שאני קיים אבל אני בז לאל ולא מאמין בו, אני אמור לאהוב מוזיקה ספרים ותיאטרון אבל אין לי סבלנות בתקופה האחרונה לכלום. ספרים זה רמאות בעיני ומוזיקה היא בעיקר רעש שמפריע לשקט המיוחל. סרטים משעממים אותי למוות (כוכב הקופים II זה פשוט בושה לאינטלגנציה) ומוזיאונים לעיתים רחוקות אוצרים בתוכם תובנות או רעיונות מקוריים. אלימות היא המקור היחידי שמעורר אצלי איזשהו עניין - מאה שנה למלחמת העולם הראשונה אז יש הרבה תכניות מעניינות, ארגונים איסלמיים פסיכופתיים פועלים ביתר שאת במגרב ובכל מיני אזורים חומים-צהובים עם כתמים של אדום ובוהק סכינים נראה למרחוק, ישראל קוטלת מאות ילדים דרך מצלמה אירופאית, ישראל מגנה על עצמה דרך מצלמה ישראלית, הפייסבוק הופך לבית זונות של סרטוני פרופגנדה, הסרטונים מתחרים ביניהם מי יותר טיפש פשטני ונבוב, חברים שפעם היו טובים מתגלים כסוכני הפצה של סרטונים פורנוגרפיים. חבר ישראלי מפרסם דברי נאצה על ישראל, חברים בריטיים שיתמכו בישראל גם אם זאת תקים תאי גזים לערבים, שמאלנים יפי נפש, מכים באלות, שוחטים, קברנים - כולם ששים לפרסם תכנים ערוכים היטב. כולם מטומטמים בעיני בגלל שהם חושבים שמישהו שם זין על הסרטונים המחורבנים שלהם. גם אני חוטא, מפרסם איזה לינק לכתבה בהארץ, לא משהו קיצוני, פרופסור שטרנהל סטייל. החברים שלי מיד מזהים אותי כאחד שמזדהה עם הצד ההוא ונכנסים בי באבי אביו.

     

     

     

    מחר תרבות יום א'. יש קונצרט של מקהלה בשעה חמש. אני מכיר את אחד הזמרים ולטענתו מדובר בפרויקט מאוד מיוחד. נשב איתו ועם שאר הזמרים לבירה אחרי המופע. בשבע יש הופעה ברוני-סקוט, מועדון ג'אז מפורסם. על הבמה בנואר וויילאפון, זמר צרפתי שעושה קאוורים של להיטי סווינג משנות העשרים. באיזור תשע מתחילה מסיבה איפשהו שתוביל אותנו לאנשהו, קצת מזרחה משם נמצא את עצמנו לוגמים עוד איזה דרניק אחרון ואז בערך באחד בלילה נקנח עם בייגל וסולטי-ביף ואז הביתה ולישון. אבל אולי במקום כל אלו פשוט אשאר בבית וארחם על עצמי. עכשיו כשהכל בפוקוס אני לפחות יודע מה קורה. לפני זה הייתי קורבן של הנסיבות, והנה עכשיו אני אחד מההנהלה. אמנם לא ממש מכריע את הכף בעניינים חשובים אבל לפחות יודע מה קורה. אפשר לומר שאני יושב איתן על הכיסא בישיבת מועצת המנהלים, וכך בתור בעל נציגות במקום כל כך חשוב אני מרגיש טיפה יותר בשליטה.

    בקרוב אצא מהיער, כמו שאומרים בעולם הפסיכולוגיה, אעמיד לי אישה ואחר כך פיסת נדל"ן (לקנות בית בלונדון זה חתיכת תיק פלילי) ואז אהיה בשל וודאי לילדים. שניים יספיקו. יש לי כבר רעיונות לשמות אבל אני משתדל לא להקדים קנה לוושט, משתדל לשמור על פוקוס. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/8/14 16:40:
      תענוג, כרגיל

      ארכיון

      פרופיל

      יאיר שליידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין