כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    unreliable memoirs

    כביש החוף, שמיים ריקים

    2 תגובות   יום שלישי, 12/8/14, 05:09

    הורי עקרו מהעמק ועברו אל המישורים הצהובים כשרק נולדתי. אני גדלתי במדבר וכבר מגיל צעיר נפצעתי מקוצים ולמדתי לגדל דבשת אבל בתוך הבית הקטן שלנו הקמנו עמק קטן משלנו ובחצר הייתי מתהלך בתוך דונם אדמה מלא עצי גויאבה ומשמש ודשא ומרפסת, ממש כמו שם. הורי גדלו שם ועזבו למורת רוחם של אחיהם, הוריהם, דודיהם ושאר חברי ילדות שנשארו לגור בעמק. לגור ולחיות ולזרוע ולקצור.

    הגומחה האקולוגית הקטנה שלנו והמשפחה הגרעינית הקטנה והצעירה שלנו סיפקה לי בועה קטנה של פתיתי שלג מלאכותיים עם נחל קטן ומדשאות אין קץ בתוך הקייצים המעיקים של המישורים הצהובים. כאן זה לא כמו שם וצריך לשים סנדלים ויש נחשים ובחוץ הכל צבוע בנתזי צחיחות שמפוררים הכל, גם את האדמה. ויש רחובות גדולים וגדרות.

     

    מדי פעם נסענו לבקר. כל הדודים ובני הדודים והסבתות ואיזה דוד רחוק מארגנטינה על חצי תריסר ילדיו, כולם נושאי אותו שם משפחה כמונו. כולם גרים פחות או יותר באותה השכונה שנמצאת בעמק וטובלת בירוק. הנחלים פה ציוריים ומלאי חיים, מים שקופים וזורמים, מפכפכים ודגי קרפיון כרסתנים זזים מצד לצד, נזהרים שלא להתנגש בצבי המים שבדיוק עושים את דרכם בחזרה הביתה אחרי טיול קצר עם הצבונים שזה עתה נולדו.

    גם במדבר היה לנו נחל. נחל גדול מאוד, מופיע בכל המפות, ערוץ רחב ודי עמוק. אבל נחלים במדבר הם אכזבה גדולה בהשוואה לנחלים בעמק. הם תמיד יבשים ואין שום זכר לצבע הכחול המייצג אותם על המפה הגיאוגרפית. פעם בשנה היה מצליח לרדת גשם איפשהו בהרים הרחוקים ואז התרחש-התרגש לו נחשול עצום ורועש שהצליח איכשהו למלא את הנחל המתקלף הזה. לבה רותחת וזועמת של נס קפה ששמו בו מעט מדי חלב היתה אז משתוללת ומציפה את הגשר, בועטת במכוניות וסוחפת אותן אל הים הגדול. פעם אפילו הביאו הליקופטר צבאי שיעזור למישהו לרדת מהגג של המכונית שלו שהיתה תקועה בדיוק באמצע האמזונס החום הזה. במהלך השנה הנחל הזה היה שום-כלום ורק ערוץ דקיק זרם בו תמידית, פעם בית המטבחיים המקומי שחרר קצת לחץ ואז נאלצנו לדלג מעל ערוץ דקיק וזורמני של רפש בגווני אדום וסגול כהה, בדרכנו לתיכון המקומי. הערוץ הדקיק בתחתית הנחל האכזב הזה שינה צבעים באופן קבוע ולבש גוונים רבים שכמעט תמיד רימזו על מוצאו של אותו זרם רפש חמים שקלח שם.

     

    ארבע שעות נסיעה, דרך כביש החוף, ואנחנו שם, איפה שהמים קרים וטהורים והם משקים ללא הרף את שיחי הפטל ששתולים על הגדות ואת עצי האקליפטוס שזקנים יותר מסבתא ואת מרבדי הדשא, אותם מרבדים נפלאים שמנשקים את כפות הרגליים שלך לאן שלא תלך. כאן האדמה חומה וחמה והאספלט שחור ונמס, שברי בקבוקים ורסיסי חלומות, קוצים ודרדרים מתגלגלים ברוח, פוצעים כל מה שבדרכם אבל בעמק אפשר פשוט לשכב ולהתגלגל ממקום למקום, הכל מכוסה בירוק.

     

    הפערים הקיצוניים בין שני העולמות, המולדת הישנה בעמק והבית הנוכחי במישורים הצרובים יצרו נטיה חולמנית אצל מי שמלכתחילה היה יושב ומביט מבין העצים על האור והצל משחקים. כמו עקור הרגשתי, כאילו שנולדתי בגן עדן וגורשתי משם לתוך מציאות חיי, חשתי געגוע למולדת הישנה למרות שהיא לא היתה המולדת שלי אלא של הורי.

    אמי אמרה שהיא התאהבה במישורים בגלל שטיחותם שמעניקה לנוף אופי פתוח שמאפשר להיישיר מבט למרחקים וגם בגלל שאין בעיות חניה. אני התאהבתי במדבר באותו לילה שבו ישבתי על שוקת אבנים שבורה עם נערה צעירה ויפה עד הזריחה ובסוף התנשקתי איתה והתאהבנו. אבל תמיד התגעגעתי הביתה לשם ולמדתי לשנוא את המדבר אבל  בעיקר את תמנון הכבישים האימתני והארוך שמפריד בין שני המקומות, בין שני הבתים שלי.

     

    עכשיו כשגדלתי אני יכול לעבור ולגור בעמק. להגשים חלום ילדות, להפוך בית מדומיין לבית אמיתי, לגדל שם את צאצי העתידיים, להפוך שם לכאן. אבל הבעיה היא שכאשר גדלים אז גם מבינים שהמישור המדברי והעמק הם רק צורות גיאוגרפיות במרחב, צורות שמרתקות את ליבו ודמיונו של הילד אבל אין להן באמת משמעות. נחל טהור או נחל מזוהם הוא רק נחל, הוא לא מה שזורם אצלי בפנים, בתחתית האוקיינוס הפנימי שלי. ומדשאות אין-קץ שצומחות מתוך עצמן ומציעות מרבד מתקתק ורך לדרוך לשכב או אפילו להתגלגל בן אינן מבטיחות חיים רכים ואהבה.

    גן העדן של העמק הוא דימוי לאיך החיים יכולים להיראות - מושלמים, נטועים על פלגי מים - אבל מה לעשות ואין חיים שהם כל כולם  שדות של אפונה ריחנית. הגדילה היא גם מעבר בין שם לכאן, אתה מבין דברים שלא בטוח בכלל שאתה מעוניין להבין, אבל זהו הכביש המהיר ואי אפשר לעצור.

     

    במקום זה אני גר רחוק, טווח בטחון מקוצים ודרדרים ואכזבות, צריך לעבור בטחון, שיקוף ויש אפילו שירותים, לא צריך לחכות שאבא יעצור.

     

    "כביש שחור שמיים ריקים

    עזבתי בית חם ומשפחה
    הנוף הלא מוכר
    לא מוסיף לביטחון
    שאיבדתי ממילא
    רק אלוהים יודע
    אם היא תחכה לי
    אם היא רק חלום של משוגע"

     

     

    http://balter.bandcamp.com/track/--11

     

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/8/14 12:18:
      תודה. דווקא את השם וכאן המודגשים לקחתי מאלחו קרפנטייר (לטובת המדינה), שכתב על דיקטטור לטיני שחי בצרפת ומתגעגע לאוכל של שם אבל כשהוא שם הוא מתגעגע לתרבות של צרפת. המעבר מקיבוץ באצבע הגליל למדבריות של באר שבע עיצב פרק חשוב בחיי, יש שיאמרו טראומתי. ועכשיו לחיות בחו"ל ולהיות ישראלי זה גם סוג של חוויה לא ברורה.
        18/8/14 15:21:
      וואו, איך שאתה כותב יפה!!! אני רגילה ל"שם" של גרוסמן, שהוא אירופה ההיא שכולה שואה ואין מציינים את שמה המפורש. מצאתי אצלך "שם" ישראלי מעניין. יותר מזה, יצרת מעין "אי שם" מהאזור המדברי והצפוני, שביחד הוא ישראל, ואז עברת ל"שם" מעבר למכונות שיקוף... [שושן]

      ארכיון

      פרופיל

      יאיר שליידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין