אז שישה שבועות ומשהו ש"הגור" לא חזר הביתה. לא קל.

להמשיך לנהל חיים שלמים בצל התקופה הקשה והמדממת הזאת 

כל רגע קטן של חסד הוא מעין נחמה.

 
עוברת ימים ולילות בשאלה מה חסר לו? מה הוא מרגיש? האבא של הגור דואג גם הוא , אך הרבה פחות מפטפט על זה...יום אחד קם, מעמיס ונוסע אל הגור...אי שם.
שם אחרי שבודק את הגור ומגלה שהידיים מתקלפות והתותחים מחרישי אזניים, לגור ולכל חבריו בפלוגת התותחנים.
מספר על כך לאחותו, שמכירה מקרוב את הקהילה היהודית בהונג קונג....הקהילה נערכה מיידית לתרומה משמעותית של 90 אוזניות ו90 זוגות של כפפות מיגון ...ואז שוב נסע. הפעם לחלק. לגור ולחבריו בפלוגה.

התודה ניכרת על פניהם והלב מתמלא אהבה, גאווה ודמעות.
ת ו ד ה !!!
מאבא ואמא של הגור וגם מגורים רבים אחרים.