איזה ילדים אנחנו רוצים? שאלה שעל פניה נשמעת ממש טריוויאלית, או אפילו טיפשית למדי. ברור, כולנו רוצים ילדים חכמים, מאושרים, מכבדים מנומסים – וסדר הדברים ממש לא חשוב.

אלא שהשאלה הזו ממש לא טריוויאלית ואין בה שמץ של טיפשיות. זוהי למעשה שאלת-השאלות העומדת בבסיס החינוך שאנו מעניקים לילדים שלנו – ולא, אין דבר כזה של ילדים מחונכים או לא מחונכים. הם בכל מקרה מחונכים, השאלה היא איזה חינוך, שכן גם חוסר חינוך הוא חינוך.  

כמספר ההורים מספר סוגי החינוך?

ניתן בקלות ליפול לתוך קביעה שכמספר ההורים כך הם סוגי החינוך שילדים מקבלים וזאת מאחר שאין כמעט ילדים הזהים בהתנהגותם, או בשאיפותיהם. זוהי כמובן אמירה שיטחית, כללית ומאד מכלילה, אבל יש בה לא מעט צדק למרות שגם אם אנו מבחינים בשונות גדולה בין ילדים, ההסברים אינם נובעים רק מהחינוך שהם מקבלים בבית – אלא גם מהסביבה, מוסדות החינוך, סוג הלימודים, והחברים, המצב הכלכלי ועוד אינסוף גורמים, לרבות מרכיבי אישיות שונים.

חינוך הוא אם כך המיצרף של כל ההשפעות שהילד חשוף אליהן בבית ומחוצה לו.

עם זאת, אין לזלזל בחינוך ובסולם הערכים, במערכת הציפיות ובכלל, בכל המסרים הסמויים והגלויים שאנו משדרים לילדים (לרבות טיב היחסים בתוך המשפחה ובין ההורים). החינוך בתוך הבית, הוא לפחות בשנים הראשונות, הוא חלק מהותי בעיצוב דמותו של האדם הבוגר לעתיד.

כוח אדיר בידי ההורים

ביד ההורה יש כוח אדיר, שוב, בשנים הראשונות שבהן הילד נתון באופן ברור להשפעת הוריו. ההתנהגות והערכים שההורה מפגין, או מחנך להם הם קריטיים. ברור שאם ההורה משדר אווירה של הכל מותר, שהכל זמין וגבולות עמומים, יהיה סיכוי גבוה שנקבל ילד מפונק, החושב (ויודע) שהוא מרכז העולם והוא בעל רמה נמוכה של דחיית סיפוקים.

לפתח אישיות בוגרת ואחראית

ברור, מנגד, שכאשר הפעולות של ההורים מחושבות, הסיכוי גבוה שנגדל ילד בעל תכונות חיוביות, אוהב ומכבד, בעל שאיפות גבוהות לעתיד ובעל מוסר עבודה גבוה ועוד שלל תכונות רצויות. כדי אכן להצמיח אדם חיובי כזה, צריך להיות  מופגן כלפיו רגש חזק של אהבה וכבוד, אך במקביל גם הכוונה ועידוד לשתף פעולה ולעזור במשימות שהן בתחום יכולותיו כבר מגיל צעיר, לדחות סיפוקים ולדעת שיש תוצאה לכל מעשה. כדי לתרום להתפתחות של אישיות בוגרת יש לעודד לקיחת אחריות של הילד על מעשיו, על לימודיו והתנהגותו כלפי הזולת.

לא חייבים פרס מוחשי

כדי להשפיע בצורה טובה, חייב להיות קשב, עירנות ותגובה מתגמלת על התנהגות ומעשים "טובים" ו"נכונים" ומצד שני תגובה שלילית כלפי התנהגות ומעשים שליליים לא רצויים - ואף להגיב כלפיהם בסנקציה שלילית (ולמען הסר ספק, לא מדובר בענישה פיזית, או פגיעה רגשית). עידוד, אגב, לא חייב להתבטא ב"פרס" מוחשי כמו צעצוע או ממתק. חיוך, חיבוק ומילים מפרגנות יכולים להיות אפקטיביים אף יותר.

חשוב, איפוא, לעודד ולתגמל התנהגות רצויה ולהגיב ולשלול התנהגות שלילית. משום כך, עלינו לזכור, שבחינוך אין חופשות. זהו תפקיד שאסור להזניח, גם לא לזמן קצר, מאחר שבפאראפרזה הלקוחה מתחום אחר, בחינוך אין ואקום, אם לא תחנכו אתם, יהיו מי שימלאו את מקומכם גורמים אחרים – ויש בהחלט סיכוי גבוה שהם לא חולקים אותם ערכים כמו שלכם.

ומה עם הדוגמה האישית...?

אחרי שאמרנו את כל זה, לא יהיה כל ערך לחינוך הערכי והנפלא שאתם מעניקים לילדיכם, אם אתם עצמכם, ההורים, לא יודעים להקרין ולחיות על פי אותו סולם ערכים שאתם מטיפים אותו לילדיכם. בסוציולוגיה רווח המושג "אחר משמעותי", כלומר אותו אדם (או אותם אנשים) שאנו מכוונים את עצמנו על פיהם – או במילים אחרות הם, מושא החיקוי שלנו, או המודל לחיקוי שלנו (ה-Role Model). אם נטיף לנדיבות ובעצמנו נפגין קמצנות, המסר החינוכי שלנו לא יעבור וכך גם אם נחנכך לסובלנות ולהתנהגות תרבותית, אך נצרח קללות וגידופים כלפי הנהג שנוסע לפנינו באיטיות, או זה שחתך אותנו בימין, הסתירה בין המסרים תהיה כל כך גדולה ומבלבלת – שלמעשה תשלול מאיתנו את הסמכות שלנו כמחנכים.