מזמן שחלף בא לי רגע בו נפגשו עינינו מבעד סככת הדמיון מישהו הצית לי אור בעלטה בה שהיתי, מלמלתי לו קורותיי מסף כאב. רגעים מעטים מקצה זיכרוני החתום בשעווה נפתח. נגעתי עמו ברגעי השאול רמזים לתאוותי לחשתי בשקט, להנציח דקויות עלטה בת צחוק יצאה משפל לבי הגווע. כישועה שלה פיללתי, מי יאמין, הייתה זו הזיה? קולו חרש נשמע, כאוויר נחיריי. בחלומי אך ידעתי רגעים שכמותה! היו אלה דקויות עמו שמניתי כאבק יהלום פזור. ראיתי איך... ממרחקים, פער בי עיניים משתהות, כבימי בריאה ולבי שהה עמו כברחם אמו שלחתי בו חלקיקי כיסופים של ייאוש מרסק בהשאלה של עת, שלושה עשורים וחצי, זאת ספרתי בנשימה ועת, קפא לבי בציר הזמן החולף שלחתי באלם געגועיי אליו, הוא, לא נתן לבו. ביקשתי בחסד הטה אוזן אלי, שמע הברה אחת המכילה היותו. בישותי הומלך בזמן אחר, מציאות נעלמה רקמה סיבים בהן לא נכחתי, בחשאי הופעת בהצגה שרשמתי בכתב סתרים יישן, לו אך ידעת איך נשמתי רחפה שאולה זה שנים בביתך, לנשום חיי. * כל הזכויות שמורות |