למה חברתי פטימה?     

קוראי היקרים בקר טוב

   אני מבקשת להבהיר לעצמי ואולי גם לקוראים למה "חברתי פטימה".

לכן אתחיל מראשית, כמעט ראשית אתחיל ממשה. וממצרים שבתנ"ך היא מכונה ארץ המתים וזאת   לא כי המתים שכנו בה, או שכל אוכלוסית מצרים מתה חלילה, אלא בעקר בגלל ההתעסקות האינטנסיבית שלהם אז, במות ובעקר האידיאולוגיה הדתית שלהם הדגישה את המעבר מארץ החיים,  לעולם שמעבר וכל חייו הבוגרים של איש מצרי,  הקדשו לדאגה של הלאחר המוות. כלומר לדאוג לקבר כיאות, להכנת ספר המתים וכל מה שקשור בזה, בחיים שלאח המוות כי החיים האמיתיים הם שם, לאחר שיעבור פרק זמן זה, בחיים הארציים ויש לצאת אל המסע הגדול על כל התלאות שהוא צופן בחובו. לכן אותו האיש החשוב, שהוא אשר באפשרותו לעזור בהעברת הנשמה של המצרי אל העולם שמעבר, הוא האיש הגדול, הוא פרעה ולכן, כל העם מגויס  להכין עבור פרעה, מסע קל, נח בספינת המעבר,  כאשר כל נשמות בני האדם, מצטרפים כטרמפיסטים במסע שלו וכך המעבר יעבור בשלום.  לכן הם מתגייסים לעבודת המלך והיא לבניית כל האביזרים הדרושים לשם העברה זו והם התושבים מעניקים למלך, לפרעה, את מיטב זמנם, משהו כמו מילואים של מצרים העתיקה, לשם בנית כל מה שדרוש, החל בקבר המפואר  בקערת האכל והאכל עצמו המובא לפני המת.  
     והנה קם משה, נסיך המתחנך בבית פרעה ומבקש למרוד באידיאולוגיה הזו, הנראית לו שקרית לדעתו ורוצה ליצור עם ,  שאיננו מאמין במות, אלא מאמין בחיים, רוצה ליצור עם לדוגמא ומופת, שהחברה שלו צודקת ובה חיים בשוויון כל האנשים וזוכים לחיים טובים יותר. כמובן שהוא נעזר בישות האל האחד.

   אותו אל, האל    האחד שאמור למלא את כל הפונקציות של האלים המפוזרים וממלאים את הפונקציות השונות, הוא אל כל יכל וכעת הוא בא לעזרת בני ישראל במשימה הגדולה לצאת "מארץ המתים" או מארץ שהכל משועבדים למלך ולאידיאולוגיה המסוימת, אותו אל בגלגולו  הנוכחי מופיע כאן במאה העשרים ואחת, כאל שולט על האיסלם. ומשום מה בני האדם המאמינים בדת האיסלם באים להגן עליו,   לרומם את שמו וכל מטרתם היא לעשות הכל כדי שגם כל האחרים, אשר אינם מאמינים באל הזה, יהפכו למאמינים של האל הזה, אחרת אחת דינם מות. והם יוצאים למלחמות דת ומוכנים למות בשמחה רבה למען מטרה זו ולא רק זאת אלא שהם שמחים מאד למות לשם מטרה זו, כי הם מחכים למתנות שיקבלו אי שם באותו גן עדן, ושם מצפים לבואם, כולל כל המתנות הנהדרות המצפים להם שם. שם הם החיים האמיתיים, כאן אלה רק חיי סתם.

     אידיאולוגיה ישנה חדשה זו, מציפה את עולמנו וכל המוכר הישן כמו עומד פתאם על כרעי תרנגולת, עומד לקרוס מול הדת הזו, ההורסת את הציויליזיה שנבנתה בעמל רב כל כך, שהפרידה בין דת ומדינה, שבנתה את החיים המודרניים המושתתים על טכנולוגיה, אותה טכנולוגיה עומדת כעת לרשותם של המאמינים בדת האיסלם, כדי להכחיד את הציויליזציה המודרנית.
       בתוך המבוך הקשה הזה עומדת האשה, כי הרי האיסלם מושתת על עקרון הגברים השולטים ושהעולם הוא למענם והאשה היא השפחה אשר מספקת בעזרת מכשיר הרחם הממוקם בגופה, את הצאצאים. היא מספקת את שרותי המין לעונג וכן עוסקת בעבודות ובצרכים היום יומיים. האשה היא רכוש, רכושו של הגבר והיא עושה דברו.

     יש לציין פרט מעניין, שנשאר להם מימי השלטון האימפריאליסטי והרצון של המערב להפוך את החברה השבטית, זו שהתקיימה זה מאות שנים בארצות האיסלם, להיות חברה דמוקראטית ובמסגרת זו, נתנו לנשים כביכול זכויות, ביניהם זכות הבחירה. כן, אישה יכולה לגשת לקלפי ולבחור. כמובן הבחירה מבוקרת ומובלת על ידי הגבר שבמשפחה.
    כלנו רואים את האשה המוסלמית דרך התמונות הרצות על המסכים, כל מה שהיה מכוסה ובלתי נראה בכל שנות ההיסטוריה, עומד כעת גלוי וממשיך להיות כפי שהתקיים עד כה, כלומר חיי האישה הנתונים במאסר, אם זה מאסר של איסורים מאיסורים שונים, כמו הליכה חופשית ברחובות, כמו לבישת בגדים כרצונה ואם זה בנעילה של האישה מאחורי כתלי הבית, או בתוך רעלה שחורה המכסה את כולה בחם המדבר הלוהט, כל זה אנחנו רואים דרך המסכים ואנחנו שותקים. זו המסורת אנחנו אומרים.

    אבל למה האשה שותקת? למה בימים בהם מהצד השני,  רואה האישה המוסלמית איך חברותיה הנשים האחרות חיות בחפשיות, למה היא איננה מתקוממת כנגד כל העוולות שהם  מנת חלקה?

    ראשית הפחד. הפחד ממה שיבולע לה, מהפחד פן יפגעו בילדיה, הפחד שולט שם ונראה מכל מבט של האשה. שלטון הגבר הוא מוחלט והיא חוששת שחלילה ירעו לה עוד ובמיוחד החשש שלא ירעו לצאצאים.

כך היא נמצאת במקום הנמוך ביותר באותה היררכיה.

ממקום נמוך ונורא זה אין לה לאן לרדת עוד.

הקריאה שלי דרך השירים, היא להתעוררות, להבנת מקומה של האישה.

 להתעוררות גם מצדנו נשים כגברים, לעודד אותה לצאת להתנגדות ממצבה זה.

      אם האשה תתעורר ולא תשתף פעולה, נראה אותם נלחמים כדי להגשים את כל האידאולוגיה הזועתית שלהם.

אני יודעת שלא קלה הדרך לכך, אבל אולי זה רק צעד קטן לקראת משהו.

ועוד דבר, אני כותבת עברית שפה שהאשה המוסלמית איננה יודעת.

האם מכשול זה צריך לעמוד מול עיני כשאני רואה מה קורה לאשה המוסלמית?

אני כותבת את מה שאני מרגישה, אינני  מתחשבת במכשול, שאולי אפשר לעבור גם אותו.

ר. מיפו.