"ביורוקרטיה היא..."....המשפט שנקרא בעיני העייפות שאב אותי לעולמות אחרים.

ערמות של דפים. חיילים ממוינים. כולם לבושים במדים ומצביעים לכיוונים מדויקים בעת שנשאלו. גרמניה.

חיפשתי את לוח הזמנים בכיסי - הלוח המנוילן ששנים כבר בתוקף - מדויק מתמיד. שעות לפני שאני עושה את המסע העירוני שלי ברכבות אני יושבת עם כל המפות והלוחות ומצליבה זמנים ונקודות. כמה יעיל הוא הקו האדום וכמה מהיר הקו הכחול, מפחיד הקו הסגול ומיותר הקו הירוק. יעילות - כמה היא יכולה להעסיק אותי. "בום!" נשמע והרכבת עוצרת.

פיגוע! רגע רגע, יש פה מציאות אחרת. גרמניה לא? בטח בקבוק שנתקע במסילות. הפרחחים הצעירים האלה. ניסיתי להביט קדימה, הצידה - לדעת מה קורה. מן אינסטינקט שכזה - מיותר משהו. אני תמיד מנסה לדמיין את הרגע הקצר הזה של הבהלה - המצמוץ והזריקה של הגוף בחלל. רגע של בלתי מודע - מעין הגנה על הגוף כנראה. מה אם לא הייתי ממצמצת? מה אם הגוף היה יציב במקומו? שליטה הכרחית או מיותרת?

לא תמיד אנחנו צריכים את השליטה על הכל. לפעמים, ההפתעות הן מה שהיינו מכנים חיים. לא כל מתקפה היא שלילית. לפעמים קצב לב מוגבר הוא כיף - מרגש. תמיד תהיתי אם רגע ההאצה המפחיד הזה הוא לא רגש מואץ ומוגבר שהוא בעצם חוויה עוצמתית חיובית - אם לא היינו חושבים לרגע על התוצאה אולי.

אנחנו שוב נוסעים. חרושת שמועות על מדוע הרכבת נעצרה. אני כבר החלטתי שזה יהיה נחמד לפתח תחביב כזה - לעשות רשימה ולנחש מה היתה הסיבה. הסיפורים הכי מעניינים נבנים מטעויות של אנשים, מהפתעות.

בתחנה הבאה התיישבה לידי ילדה. החלטתי לספר לה ולאמא שלה סיפור. "יום אחד טיילתי ביער ומצאתי בקתת עץ מוזנחת. החלטתי להיכנס אליה. בפנים מצאתי שלוש מיטות... שלוש דייסות ושלושה כיסאות...מכיוון שהייתי כה רעבה ועייפה החלטתי לאכול קצת מהדייסות. טעמת מכל אחת, שכל אחת חמה מהשנייה והחלטתי לישון לי באחת המיטות..." האם חייכה והילדה המשיכה להביט בי בעיניים גדולות ואמרה: "אני מכירה את הסיפור הזה...עכשיו ייכנסו הדובים....". האם מסתכלת עלי ומפצירה בי בעיניה שאאשר ואמשיך את הסיפור. מעניין עד כמה יש לנו תבניות בראש. מספיק שיש דמיון קל בהתחלה והסוף מבחינתם כבר מוכר. מה יקרה אם אשבור את התבנית? החלטתי לשנות את הסיפור. "ואז נכנס איש עם גרזן כולו נסער. הוא צעק: 'תתחבאי יש זאב בחוץ!'. הוא נשען על הדלת הסיר את הכובע מראשו ומחה את הזיעה שניגרה לו על מצחו המקומט"... "רגע רגע", קוטעת אותי הילדה, "את מבלבלת!" חייכתי ואמרתי שאיני מבלבלת. האם מביטה אלי וגוערת בי במבטה, מפצירה שאתקן את הטעות.

חשבתי לעצמי עד כמה אנחנו מקובעים בחיינו, כבר מגיל קטן. מחנכים אותנו לקונצנזוס, לחשיבה תבניתית, להיות ייחודיים, אבל לחשוב כמו כולם, לציית כמו כולם ולהיות חלק מהחברה.

אם הייתי כותבת את תחילת הסיפור ומבקשת מכל אדם ממוצע לכתוב את ההמשך סביר שמעטים היו חורגים מן התבנית הפחות או יותר זכורה של הסיפור. האם חשיבה יצירתית לא אמורה להתפתח בעודנו ילדים קטנים וללוות אותנו בחיינו? ומדוע היא מדוכאת בתבניות קבועות של סיפור?

הרבה סופרים וכותבים אינם מודעים לכוח שלהם בכתיבה, בניווט המחשבה למעיינות חשוכים ואפלים ולכיוונים מוכרים, שגורים ותבניתיים שיש בהם אור וחיוב. האם לשדר צייתנות או מרדנות? האם מרדנות מנווטת אותנו אל המוסר בכל מקרה ורק מחזקת אותו? איפה מתחילה החשיבה המובנית ואיפה העצמאית? עד כמה אפשר לסמן גבולות ברורים במחשבה?

ניסיתי לחשוב על הפעם הראשונה שאמרתי את המשפט: "אני אוהבת אותך". זו היתה אמא שלי. לא, זה לא היה בן זוג. מעניין שאנשים ששאלתי מיד ציינו את בן/ת זוגם הראשונ/ה. האם יש חוקים, סדר מסוים ולוגי בכל מחשבה גם אם תכולתה כביכול רגשית? התשובה שלי: ביורוקרטיה. החלטתי למיין מחשבות: אגף הרגש והאגף השכלתני, הלוגיקה - תועלת. בכל מחשבה מצאתי ניצוץ של רגש. החלטתי שיש לנקות את המחשבות. לאחר קפדנות במלים הנבחרות, החלטתי למיין לאמת מוחלטת, חלקית או שקר. האם הרגשות שלי נרכשים? האם הם אמיתיים או רצוניים בלבד - בגדר שאיפות?

החלטתי לשחק עם בחור שאני מכירה באופן שטחי בלבד משחק מלים. אני זורקת מלה אחת והוא משתדל במלה אחת או בקצרה לזרוק אסוציאציה ראשונה. שלוש שעות שיחקנו. תוך כדי המשחק ללא תכנון מוקדם החלטתי לערבב את המלים. מלים רגשיות ושכלתניות. איני פסיכולוגית, אך כל אדם עם לוגיקה בסיסית יכול היה להבין מי הוא האיש שיושב מולי. ללא כל משפט מורכב ונכון דקדוקית הצלחתי להכיר קצת את אותו אדם שמעולם לא דיברנו מעבר לפרטים בסיסיים.

כל פעם שציינתי מלה הקשורה לרגש משפחתי הוא היה שלילי או נטול זיכרון. כל פעם שאמרתי משהו חומרי ללא ספק היו לו שאיפות ומחשבות חיוביות. כל פעם שציינת משהו הקשור בזוגיות הוא היה מיני, תוקפני וסקפטי. האם האדם כה פשוט למרות היותו כביכול כה מורכב? שכבות שלמות של חיים וזיכרונות יש לנו. האם השכבות רק מתכסות או נמחקות? האם זו הגנה או רצון לעשות רושם חיובי?

כל פעם לאחר שאמר את האסוציאציה שלו למלה הוא כתב מלה שעבורה אני הייתי אמורה לכתוב מלה או משפט קצר המתאר את האסוציאציה שלי. אני החלטתי שאני אחשוב אך ורק חיובי בהתחלה - להצטייר חיובית. כדי לגרות אותו לענות ללא חשש לכל הכיוונים הרשתי לעצמי אף לענות בבוטות ולערבב ערכים מיניים. כל כך קל לשחק במה שאדם חושב עליך ולנווט את מחשבתו. מה שעניין אותי זה מדוע הסכים לשחק, כמו שאני הסכמתי פעם למישהו בצ'אט. אך שקלתי את צעדי בקפדנות רבה. אדם יכול להימדד על ערך מלה - מי היה מאמין.

בסוף השיחה הוא אמר שהוא נהנה. תהיתי אם הוא הבין כמה מידע הוא חשף בפני במלים בודדות. האם היה זה פורקן עבורו או האם גם הוא קיבל מידע עלי שסיפק את צרכיו? האם האמין למידע שסיפקתי בידיו? וייתכן שזה תלוי מצב רוח הרי. אולי גם המידע שבידי לא אמין. צריך כנראה לשחק את המשחק יותר. מליציה של מלים. זו הקבוצה אליה אני רוצה להשתייך. מלים רבות ואת משמעותן אפשר לראות ולהרגיש - ואם לא לדמיין.

הרכבת עצרה שוב. התנערתי מהחלום והמחשבות הארוכות ופיניתי את דרכי מהר לדלת. מצאתי את עצמי בארץ הפלאות. הנה אמא מחכה והחתול. והנה פקח המחשבות. הפקדתי בידיו את רישומי והעברתי את ידי על הסורק של תביעות הידיים - להחתמת מעברי. מיד עברתי בגלאי הצ'יפים (שהותקנו בראשנו) כדי לאתר מחשבות סוטות - מהנורמה. אני לא דואגת - כבר עצרו אותי על חשיבה יצירתית. שמחתי לבואם של האנשים עם החלוק הלבן - "יש! הולכים הביתה, לארץ המחשבות הנפלאות!"

"ביורו, ק(ר)טיה, ביורו...". "בסדר. אשלם ביורו. איך אפשר עם כל הביורוקרטיה הזו? אנשים צריכים להספיק להגיע לרכבת הבאה...".