כותרות TheMarker >
    ';

    סתמבלוג

    עובד כפיים, יושב קרנות, לא אכפת לי אם לא תקראו אבל דיר באלאק אם אתם לא מגיבים. בשביל האגו.....אתם יודעים....

    0

    L6

    76 תגובות   יום שבת, 9/2/08, 06:07

     

    ''
       "יהיה בסדר, ניפגש במרפאה בעוד עשרים דקות, אני רק אתארגן ואני מגיע". את יוסי אני מכיר כבר מעל לשלשים שנה, מאז הסדיר. יוסי הוא חבר ורופא שיניים, רופא השיניים היחיד שאני סומך עליו בעיניים עצומות, מרשה לו לתחוב אצבעות לתוך הפה שלי, מוכן להקשיב להטפות המוסר שלו על הזנחת השיניים ועל העישון הכבד שלי.

      אני ממש לא אמור לספר לכם את הסיפור הזה, סיפור מוזר, קשה ואינטימי, סיפור שמספרים לחבר טוב שסומכים עליו, לא לסרסור מעשיות מזדקן שלא מסוגל לסתום את הפה או, לחילופין, לשמור את האצבעות בכיס כשהוא פותח קובץ וורד חדש.

     לפני כשלש שנים, לאחר סערת רוח ושלג קשה בירושלים, חשתי בכאב איום באחת הטוחנות שלי בצד הימני שבלסת העליונה. חלקכם חווה בוודאי את הכאב האיום שמקרין לאוזן, משהו שהציק לכם הרבה זמן אבל אתם הזנחתם ועכשיו אתם מבינים סוף סוף שללא רופא שיניים אתם נידונים לגהינום שאתם לא מאחלים לגרועים שבשונאיכם.

      אל המרפאה הגעתי אפור כמו הקריירה של הנשיא קצב וכואב כמו, נו, אין לי דימוי, בואו נגיד שעם כאב שיניים כזה אתם מוכנים לשקול ברצינות שימוש עצמי במגנום או בכל כלי יריה זמין אחר. יוסי כבר המתין לי במרפאה, מסדר את מכשירי העינויים שלו על מגש הנירוסטה, אמר לי שהאסיסטנטית לא יכלה להגיע בהתראה כל כך קצרה ולכן הוא ישתדל להסתדר בעצמו. כשהשיניים שלך כואבות בצורה כזאת אתה לא נוטה לראות את האדם שמולך ובוודאי לא אם הוא זה שאמור להושיע אותך, לפטור אותך מהמצוקה האיומה שאתה שרוי בה. למרות הכאב הבחנתי, גאון שכמותי,  שיוסי לא מגולח או יותר נכון לחייו מכוסות בזיפי זקן בן לפחות שבוע והוא גם נראה שקט ומהורהר, ללא חיוכים וללא הצ'אפחות שאתה מקבל מרופא רק אם לנת איתו באוהל סיירים במשך כמה חודשים טובים. יוסי סידר ברוב ריכוז את הפליירים, המקדחים, הפצירות, מכין חומרי סתימה שיהיה בהשיג ידו. במבט לאחור אני מבין היום שאין כמו התעסקות בעבודה ידנית מקצועית כשאתה רוצה לסדר את המחשבות שלך, לחזור לשליטה.

      התיישבתי על כיסא האינקוויזיציה, רעם העורקים מחריש את אזני הימנית, יוסי הדליק את מנורת השב"כ, הציץ לי לפה ולאחר שהצבעתי על מקום הכאב הוא הקיש בעדינות על הטוחנת, נקישה שגרמה למוח שלי להתפוצץ כמו רימון עשרים ושש ואמר "L6 , נעשה צילום ונראה". עשינו צילום והוא אמר שחייבים לעשות טיפול שורש ואם יש לי זמן אז כדאי לגמור את רוב העבודה כבר עכשיו ושאוכל להגיע אליו להשלמות והתקנת כתר בשבוע הבא. הסכמתי כמובן, היתה לי ברירה? אבל מה אני מבלבל את המוח עם כל הפרוצדורה הזאת.לאחר כמות גדולה מהרגיל של הרדמה מקומית, תוך כדי קידוחים, שיופים, סאקש'ן, שטיפות ושאר עניינים דנטאליים, כשהפה שלי פעור, מלא מכשירים ולא מסוגל לפלוט את השטויות חסרות הטאקט שעליהן אני רגיל להצטער, יוסי שואל אותי אם אני עדיין מתעסק בסיפורים האלה שלי ואני עושה לו אם הראש והעיניים שלא כל כך, כי אני לא יכול לדבר. יוסי חופר בתוך L6  עם השפיץ הזה שלו, מפרק סתימת אמלגם ישנה כשהוא אומר לי "עכשיו קמתי משבעה. הלך הזקן, הלך לפגוש את אמא ואת כל המשפחה שלו שהוא השאיר שם". לא ידעתי מה להגיד לו ואיך להגיב כשאני רצוע אל הכיסא ולא מסוגל לדבר, אלא  רק עם העיניים. "פעם שאלת אותי למה מכל המקצועות, בחרתי להיות רופא שיניים דווקא ולא עניתי לך, יש דברים שקשה להסביר אבל אני אענה לך עכשיו כשהאבא שלי מת והפה השנון והחכמולוגי שלך סגור ועוד מעט תהיה אסיר תודה מספיק כדי לא לספר הלאה את מה שאתה הולך לשמוע".

     "לפני שבוע, ביום שני, הגעתי לבקר את הזקן, לראות שהוא מסודר, שיש לו הכל בבית כי שמעתי שהולכת להיות סופה רצינית עם סיכויים לשלג כבד ולא רציתי שמשהו יחסר או שיהיה  לו ולמריה, המטפלת הפיליפינית, קר וחשוך בגלל הפסקות חשמל ולהדריך את מריה בהפעלת תאורת החירום ותנורי הגז. אתה ירושלמי ואתה מכיר את הסיפור המחורבן הזה עם השלג, אז תאר לעצמך מה יכול לקרות לזקן תשוש ולמטפלת זרה במצב כזה" . פה אני צריך לעצור קצת את הסיפור כי יוסי עבר למקדח מהיר ומעצבן ואני ניסיתי להבין משהו בין הצווחות המעצבנות של המקדחה. ממה שהבנתי יוסי הגיע לבית עמוס במצרכי מזון וצרכי בית, הדריך את מריה בכל המכשירים, נתן לה את כל מספרי החרום ואז הסתבר לו שהתחיל לרדת שלג כבד ושגם אם הוא ינסה לחזור הביתה לא בטוח שהוא  יגיע וחוץ מזה שרצוי במצב כזה שהוא יהיה בסביבה של אביו על כל מקרה שלא יקרה. צווחת המקדחה נפסקה ויוסי נפנה להחליף מקדח ואמר לי לשטוף את הפה. שטפתי את הפה ואמרתי לו שעדיין לא קיבלתי את התשובה למה הוא בחר במקצוע והוא ענה לי שאתאזר בסבלנות ובכלל רצוי שהפה שלי יהיה במנוחה כי הוא חולה עכשיו ושבמשך החצי שעה הקרובה הפה היחיד שידבר זה הפה שלו, של יוסי.

      " אבא שלי הגיע לארץ בארבעים ושבע" מספר לי יוסי "ילד בן שמונה עשרה שראה ועבר דברים שאתה ואני עם כל היומכיפור ולבנון לא חלמנו בסיוטים הכי גרועים שלנו. הוא גויס במלחמת השחרור ואפילו נפצע בנגב אבל הוא תמיד אמר שזה היה שווה, לירות ולהילחם, להרגיש כמו גבר שצריכים אותו, גבר שנילחם ולא כמו איזה ילד יהודי שצריך כל הזמן לדאוג לפרוסת הלחם הבאה ושלא יראו לו את הזיין." הנחתי את הראש על המשענת, יוסי עבר לקידוח במקדח יותר גס ואני רק רציתי שיגמר, שיגמר הטיפול ושלא אצטרך לשמוע עכשיו סיפורי שואה וגבורה. תודה, יש לי חבילה מהבית שלי.  "תבין דבר אחד" יוסי מעמיק את הקידוח  "אבא שלי דאג תמיד להיות נחוץ. הוא היה נחוץ לנו, נחוץ לאמא, נחוץ למדינה, נחוץ למאות הקלינטים אסירי התודה שלו. כל הילדים שלו הם נחוצים. אחותי רופאת ילדים נחוצה, אחי מהנדס חשמל נחוץ ואני רופא שיניים נחוץ". יוסי מעמיק את הקידוח והעצב הרדום מתעורר בכאב חד שמזכיר לי כמה הוא, יוסי, אכן נחוץ. "את אמא הוא הכיר במעברה, ילדה עיראקית יתומה ויפה שהתגוררה עם הדודים שלה ומהר מאוד הם התאהבו והיו כל החיים שלהם מאוד נחוצים אחד לשני. גם אנחנו נדרשנו להיות נחוצים. אתה לא נחוץ, אתה לא תשרוד. אבא שלי היה אינסטלטור כשעוד לא הכירו את המילה שרברב והכי הוא אהב כשאיזה קליינט היה אומר לו – אדון שרשפטיין, הצלת אותי, מה הייתי עושה בלעדיך.- אז הוא גם היה עושה לו מחיר מיוחד, עושק אותו קצת ואת הרווח הנוסף הוא היה אוגר לימים רעים, אולי הוא יצטרך אותו פעם להצלת המשפחה."

      יוסי דחף לי גליל צמר גפן בין השיניים לפנים הלחי והמשיך לטרטר לי עם המקדחה ועם תולדות משפחתו. "תמיד הוא אמר שהוא לא סובל ארטיסטים, שכדי להמשיך לחיות צריך לעשות משהו מועיל, שמפתח צינורות עוזר בחיים יותר מכינור או סיפורי מעייס'ס. אני מקווה שאתה מבין עכשיו למה מכל המקצועות בעולם נהייתי רופא שיניים דווקא". אני נזכרתי לי בL6 וחשבתי לעצמי שיוסי שלנו הוא אכן רופא שיניים נחוץ ביותר ושמה  הייתי עושה בלעדיו. יוסי הורה לי לשטוף בפעם נוספת ועבר לפצירות הקטנות האלה שמשייפות בתוך החפירה הגדולה שבשן.

      

    "לאחר שהבנתי שאני כבר אצטרך לישון בבית של אבא, התקלחתי, לקחתי שמיכת פוך ישנה של אמא ז"ל  והלכתי לישון על מיטת הנוער שלי בחדר הילדים, מיטה ששימשה במשך שנים את הנכדים כשהם נשארו לישון אצל הסבא וסבתא. מריה התקינה את הזקן לשינה והלכה לישון בחדר שסידרנו לה סמוך לחדר שלו כדי שהיא תוכל לשמוע אם קורה משהו."  ליוסי אצבעות דקות ועדינות ואתה יכול ממש לחוש במיומנות האמנותית כמעט כשהוא מטפל בעומק השן, כמעט בתוך הלסת. "בערך בתשע בלילה מריה קוראת לי ואומרת-דוקטור יוסי- דוקטור יוסי- מהר מהר אבא לא בסדר-. אני קם, ורואה שאבא שלי כבר לא כאן,  שזהו, נגמר. לא היה לי הרבה זמן  כי היתי צריך לטלפן למד"א שיגיעו אבל מהר מאוד הבנתי שבגלל השלג, ובגלל שגופה של איש זקן לא מעניינת כרגע את אף אחד, כנראה שיבואו לקחת אותו רק בבוקר, ושהלילה הוא עוד יבלה במחיצתנו."

     אני חייב לספר לכם שבזמן שיוסי עובד, הוא חובש משקפי מגן ומסכת פה ואתה לא ממש יכול לראות את הבעת הפנים שלו ולכן לא ידעתי  איך הוא הרגיש כשהוא סיפר לי על הסיטואציה הזאת עם הגופה של אבא שלו בתוך הבית הנצור בסופת השלג.

    "הסברתי למריה את המצב, נישקתי אותו במצח, כיסיתי היטב מעל לראש, אמרתי למריה שתלך לישון והלכתי להתחפר בתוך שמיכת הפוך הישנה של אמא ז"ל כי לא רציתי עדיין להזעיק את כל המשפחה. אשתי המדענית בברלין, בן אחד בחיפה בטכניון והבת משרתת בשגרירות בשטוקהולם ויקח ממילא איזה יומיים עד ההלוויה, לא היה שום טעם להתחיל להטריד את כולם, מחר יהיה זמן לכל הסידורים האלה."

    אני מכיר את יוסי כבר שנים והדבר האחרון שאני יכול להגיד עליו שהוא מספר או משורר. יוסי הוא איש פרקטי, חרוץ, איש משפחה והצד הלירי שלו הוא לא ממש חזק.  אבל, לפעמים, אפילו רופא שיניים הופך למשורר, למספר מדהים, לאמן. אולי זה קורה כשהאבא שלו מת, בשעת חשבון נפש או כשהוא מתאהב, או, כשהכל קורה לו בבת אחת,  לך תדע. אני לא יודע אם אני אצליח לשחזר את המשך סיפורו כפי שהוא עצמו סיפר לי אבל אנסה.

    יוסי מעמיק לחפור ב  L6 שלי ואני אשתדל לא להפריע לו אם השטויות שלי על הטיפול. "כיביתי את אור, התכרבלתי בשמיכת הפוך שעדיין נשארו בה עקבות ריחה של אמי המתה, מריה בחדרה ובחוץ לא מפסיק לרדת שלג לבן ורך, שלג שמרחף לאט לאט כמו פוך אווזים במתפרת השמיכות במאה שערים והזכרונות התחילו להציף אותי. נזכרתי במשפחה הקטנה שלנו, בכל השמחות , באהבה הרבה ששררה בין אבי ניצול השואה לאמי ילדת המעברה העיראקית, בחרדה שראיתי בעיניים שלו כל פעם שנפרד מאחד מילדיו שנסע למחנה, קייטנה, צבא, או סתם לעיר אחרת. איך הוא תמיד דחף לנו כסף לכיסים-קח. -קח שלא תזדקק, אבל שיהיה- , ברוך שהם העניקו לנכדיהם, ילדינו. אני לא זוכר אם בכיתי אבל היה משהו מנחם במיטת הנוער הישנה שלי, בשמיכת הפוך של אמא. להירדם לא הצלחתי אבל היה לי טוב וחם ועגול ושלם, פרק נסגר. פליט ארופאי פגש פליטה אסיאתית, התאהבו, התחתנו, הקימו בית, ראו בנים נכדים ונינים, השלימו מלאכתם והלכו לעולמם. פתאום היה לי טוב, הרגשתי כמעט אושר, שכחתי לרגע את היחסים הקרירים לאחרונה עם אשתי שמסתובבת בקונפרנסים בכל העולם ועוסקת בביולוגיה מולקולרית ולך תדע עם יש לה איזה פרופסור לביולוגיה אי שם בעולם בשביל הפרקטיקה. בעצם הבעיה היא שהילדים עזבו את הבית וכנראה שהפסקנו להיות נחוצים אחד לשני. שלא תבין לא נכון, אני אוהב את אשתי אבל אתה יודע איך זה אחרי כל כך הרבה שנות נישואין וללא הילדים. יש זמן אבל התשוקה כבר לא קיימת."

    יוסי עוזב רגע את השיניים שלי ומכין על הדלפק חומרים לחיטוי ומילוי. "לאחר כשעה של נים לא נים מריה מקישה בדלת ואני אומר לה שתיכנס והיא נכנסת רועדת כולה ושטופת דמעות. שאלתי מה קרה והיא אומרת –מריה מפחדת- אבא מת- כולם מתים- כולם לעזוב מריה לבד לבד- מריה לעזוב ילדים שלה, לעזוב איש שלה.  פתאום התמלאתי ברחמים עצומים, אף פעם לא הרגשתי כל כך מלא ברגשות , הבטן התכווצה לי. אנחנו רק דור שני לשואה וכבר שכחנו להביט במצוקתם של אחרים. תחשוב על ההקרבה של האשה הזאת למען משפחתה, מה זה להיות אמא רחוקה מילדיה, איך מרגישים בכל פעם שאיש שנקשרים אליו הולך לעולמו. בעצם הם מאבדים בן משפחה שהוא חלק מחייהן כל כמה שנים. ללא חיי משפחה אמיתיים, רחוק מהתרבות שלהן ומהשפה שלהן. כל ההקרבה הזאת, כל הכאב הזה, כל הנחיצות הזאת. מפרנסות משפחות שלמות בפיליפינים, מצילות משפחות שלמות בעבודתן כאן והן הקשר האנושי היומיומי האחרון לאנשים זקנים ובודדים. כשאתה חושב על זה באמת אתה נוכח לדעת שבעצם אין נחוצות מהן, מהמטפלות הפיליפיניות האלה." יוסי שתק איזה זמן וחזר לטיפול. אולי ראיתי איזו שהיא לחלוחית מאחורי משקפי המגן אבל אני לא בטוח בזה. "מריה התיישבה לי על המיטה ואני, שלא ידעתי מה לעשות, ליטפתי לה את הראש כמו שמלטפים ילדה קטנה בוכה ואז, בהחלטה של רגע, היא נכנסה לי למיטה, הצטנפה בגבה אלי ואני המשכתי ללטף את השיער הארוך והשחור שלה ולא ידעתי מה לעשות עם הידיים. בתוך העצב והחמימות הזאת של איש ואשה בודדים במיטת נוער צרה, בבית שנצור בסופת שלג, מטרים ספורים מגופת אבי הקרה, קרה מה שקורה בדרך כלל במצבים כאלה והזיין שלי נעמד. מריה, כאילו בהסח הדעת נגעה לי בעטרה (מילה יפה עטרה, כמו כתר....אני מהרהר לי בפה פעור) ואחר כך הסתובבה אלי ונצמדה חזק לגוף שלי. אי אם מריד- אי הב א ווייף- יו הב הסבנד אנד קידס, איטס נוט או קיי- אני אומר לה והיא עונה לי- לא חשוב הסבנד נאו- לא חשוב אישה נאו- אונלי לאב- פליז –- עכשיו מריה לא רוצה להיות לבד לבד. אהבתי את האשה הזאת באותו לילה כמו שכבר שנים לא אהבתי אשה. אם היתי גס היתי אומר לך שזה היה הזיון הכי גדול שהיה לי בחיים אבל אני מעדיף לראות את זה כמעשה אהבה מושלם. מריה לא יפה במיוחד ולא מכוערת במיוחד, פיליפינית קטנה כבת ארבעים עם פנים רבועות, שיער שחור חלק וארוך ורגליים קצרות מדי אבל באותו לילה היא היתה האשה היפה והמתוקה בעולם ואנחנו הזדיינו כמו בני שמונה עשרה שמגלים את הנאות האהבה בפעם הראשונה בחיים אבל עם עשרות שנות נסיון. התנשקנו והתנשכנו, ליקקנו ולוקקנו, אחזנו ונאחזנו, לפתנו ונלפתנו התחברנו והתנתקנו. תאמין לי שלא היתה ואריצייה שלא ניסינו והכל באופן טיבעי וללא בושה כי ככה זה צריך להיעשות. כמה אהבתי באותו לילה וכמה נאהבתי. הרגשתי שוב גבר חזק, צעיר, מגונן, אוהב ונאהב. כבר שנים שלא הרגשתי כל כך נאהב כל כך רצוי, כל כך נחוץ. אני כמעט בן שישים וכדי להגיע לזיקפות כאלה אני נעזר בדרך כלל בכימיה הכחולה ופתאום,  בלי להתכוון, אני מרגיש חרמן ומאוהב כמו נער צעיר. איזו מתנה נתתי, איזו מתנה קיבלתי. ושלא תעיז לספר את זה למישהו, אני מספר לך את זה כי אני חייב לספר, לא יכול להחזיק את זה בבטן."

    כבר שמעתי סיפורים בחיי וכבר סיפרתי כמה אבל אני מודה שבסיפור הזה יש משהו מיוחד, המון עולמות שמתברים יחד וגם שזה סיפור מחרמן אפילו בזמן שאתה שוכב על כיסא האינקווזיציה עם פה קרוע ממכשירים וצמר גפן.

    יוסי הרג את העצב והתחיל למלא את החור בסתימה לבנה, אמר לי שקצת יכאב לי אחרי שההרדמה תתפוגג אבל זה קורה כתוצאה מהלחץ שהופעל בטיפול. "בבוקר  התעוררנו כמו לאחר הלילה הראשון של ירח הדבש. מריה הכינה קפה ונראתה זורחת כמו אשה מאוהבת שנאהבה כל הלילה וכנראה שגם אני נראתי פחות או יותר אותו הדבר. עשיתי טלפונים וסידורים, הודעתי לכולם ואחר כך הלכתי ומצאתי את כל מטמוני החירום של אבא שלי. היו שם דולרים ויהלומים, זהב ושקלים, פרנקים שוויצריים ומה לא. סה"כ אספתי שם איזה מאה ועשרים אלף דולר, כספי חירום  להישרדות במלחמת העולם השלישית . נסעתי לחלפן שאני סומך עליו החלפתי הכל ליורו ודולרים, נסעתי לסוכנות נסיעות וקניתי על חשבוני כרטיס כיוון אחד למאנילה. לאחר השבעה, כמה שעות לפני שייללת לי בטלפון, לקחתי את מריה לשדה התעופה, נתתי לה את כל הכסף בתוך תיק יד חדש, חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה שאני אוהב אותה נורא אבל היא צריכה לחזור הביתה לבעלה ולילדים ושמעכשיו היא תהיה עשירה גדולה ולא תצטרך להפרד מאף אחד. ועוד משהו קטן אני אגיד לך, שתהיה פואנטה לסיפור. יש לי הרגשה שמריה התעברה מכל הסיפור הזה בנינו, ומכיוון שלה קוראים מריה ולי קוראים יוסף, ומכיוון שמעל לאהבה הזאת, בלילה ההוא, סמוך לגופת אבי, ריחפה לה רוח הקודש, יש סיכוי שיוולד מזה ילד יפהפה שהיא בטח תקרא לו יזוס.                                                                                     

                                                            סוף 

    דרג את התוכן:

      תגובות (75)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/12/13 08:05:
      עשרים אלף כוכבים *************************************כלמה שעוד אגיד רק יגרע...
        17/2/12 20:14:

      צטט: RonArzi 2012-02-17 19:55:15

      הזמנת - באתי.
      הייתי פה הייתי שם אבל עוד לא הייתי כאן.

      סיפור כוכב.
      ממש בסוף עם המריה והיוסף חשבתי שטוב שיוסי לא "נגר".
      תחשוב - אנשים אומרים "הוא לא סחורה, הוא נגר". נ ג ר. אומרים את זה אנשים שדופקים עם הפטיש על האצבע. שתמיד כשדופקים מסמר לחזק את הרגל של הכיסא הוא מתכופף להם, המסמר, ואישתם ממילא כבר פותרת את זה עם דבק (אפילו לא חשבו על אפשרות כזאת).
      נ ג ר.
      אבל על זה כבר כתבת - או תכתוב - תלוי בנקודת הזמן שכן כאן אנחנו ב 2008 אם לא במאה שעברה - חטיארים... היום כל ילד בכיתה ז' נולד במאה החטיארית שעברה.

      ואם התגובה הזאת תביא לכאן נוסעים נוספים בזמן - מה טוב. שווה. 

      ---------------------------------------------------

      נגרים, שרברבים, רופאי שיניים, חשמלאים, רוקחים, חקלאים- נחוצים. 

        17/2/12 19:55:

      הזמנת - באתי.
      הייתי פה הייתי שם אבל עוד לא הייתי כאן.

      סיפור כוכב.
      ממש בסוף עם המריה והיוסף חשבתי שטוב שיוסי לא "נגר".
      תחשוב - אנשים אומרים "הוא לא סחורה, הוא נגר". נ ג ר. אומרים את זה אנשים שדופקים עם הפטיש על האצבע. שתמיד כשדופקים מסמר לחזק את הרגל של הכיסא הוא מתכופף להם, המסמר, ואישתם ממילא כבר פותרת את זה עם דבק (אפילו לא חשבו על אפשרות כזאת).
      נ ג ר.
      אבל על זה כבר כתבת - או תכתוב - תלוי בנקודת הזמן שכן כאן אנחנו ב 2008 אם לא במאה שעברה - חטיארים... היום כל ילד בכיתה ז' נולד במאה החטיארית שעברה.

      ואם התגובה הזאת תביא לכאן נוסעים נוספים בזמן - מה טוב. שווה. 

        21/11/08 00:24:

      עכשיו כשאני עוברת טיפולי שיניים, אני מזדהה שבעתיים.

       

      צפלושקה, זה הסיפור שלך שאני הכי אוהבת בעולם. הוא פשוט מדבר אליי בתהומות הכי עמוקים של הנשמה שלי.

       

      ואתה כתבת אותו. ואיזה כיף לי שאתה בחברים שלי.

       

      ואיזה יופי שתיכף ומיד אני הולכת לישון ומפסיקה להביך אותך ככה.

       

      שורה תחתונה - סיפור אדיר ועמוק מימדים.

       

      חיבוק,

       

      אני.

        18/11/08 23:01:

      צטט: דן הופרט 2008-11-18 01:08:21

      סיפור מצויין.

      אבא שלי נפטר לפני שלוש שנים.

      והחזרת אותי לשעות האחרונות איתו.

      גם בעיני לא צריך פואנטה.

      הסיפור מספיק חזק בפני עצמו.

      דן

       

       

       

      תודה דן.

        18/11/08 23:01:

      צטט: עדית... 2008-11-18 15:08:40


      איזה סיפור מצוין, יו!!! אני מודעת לכך שאני קוראת אותו באיחור של כמה חודשים (יחסית חדשה כאן בקפה), היה תענוג למצוא אותו. ההקבלה בין התקדמות טיפול השורש והתקדמות הסיפור - איזה יופי.

      כל כך אמיתי, כבת למשפחה עיראקית אמיתית אני מיד מתחיל לגשש אם שמעתי על אחת מהמעברה שהתחתנה עם אינסטלטור ניצול שואה....

      להגיד שוב?

      איזה יופי. תודה.

       

       

      תודה עדית.

      הכיף בסיפורים הוא שאפשר לקרא בהם גם זמן רב לאחר שהם נכתבו.........

      וגם לקבל מחמאות זה אף פעם לא מאוחר מידי......

        18/11/08 15:08:


      איזה סיפור מצוין, יו!!! אני מודעת לכך שאני קוראת אותו באיחור של כמה חודשים (יחסית חדשה כאן בקפה), היה תענוג למצוא אותו. ההקבלה בין התקדמות טיפול השורש והתקדמות הסיפור - איזה יופי.

      כל כך אמיתי, כבת למשפחה עיראקית אמיתית אני מיד מתחיל לגשש אם שמעתי על אחת מהמעברה שהתחתנה עם אינסטלטור ניצול שואה....

      להגיד שוב?

      איזה יופי. תודה.

        18/11/08 01:08:

      סיפור מצויין.

      אבא שלי נפטר לפני שלוש שנים.

      והחזרת אותי לשעות האחרונות איתו.

      גם בעיני לא צריך פואנטה.

      הסיפור מספיק חזק בפני עצמו.

      דן

       

        31/5/08 19:49:

       

      תודה רונית

      בפוסט היומולדת שלי כתבתי שסיפור לפעמים מנחם.

      חלק מהרצון שלי לכתוב נובע מהרצון שלי לנחם, אפילו רק את עצמי....

       

      תודה על התגובה

      צטט: כש-רונית 2008-05-31 17:19:20

       

      ואווו איזה סיפור איזה סיפו איזה סיפור

       

      הגעתי אליך דרך עירית במומלצים שלה, ואני כל כך שמחה על כך

      הזכרת לי גם את עצמי בסיפור הזה

      התערובת של חיים ומוות ארוס, תשוקה ענקית לצד כל מה שמתכלה ונעלם, הנחיצות באהבה במגע, בחמלה גדולה...

      אהבתי מאד

       

      תודה

       

      רונית

       

        31/5/08 17:19:

       

      ואווו איזה סיפור איזה סיפו איזה סיפור

       

      הגעתי אליך דרך עירית במומלצים שלה, ואני כל כך שמחה על כך

      הזכרת לי גם את עצמי בסיפור הזה

      התערובת של חיים ומוות ארוס, תשוקה ענקית לצד כל מה שמתכלה ונעלם, הנחיצות באהבה במגע, בחמלה גדולה...

      אהבתי מאד

       

      תודה

       

      רונית

        24/5/08 20:51:

       

      צטט: סי~לית 2008-05-24 17:02:21

      אווווצ' !

       

      <אהבתי את הסיפור>

      :-)

       

      שמח

      תודה

        24/5/08 17:02:

      אווווצ' !

       

      <אהבתי את הסיפור>

      :-)

        10/3/08 23:38:

       

      צטט: אוזומה 2008-03-04 00:36:01

      והנה הצלחתי לעלות על עקבותיך במבוך.  יופי של סיפור עצוב.  כל הכבוד איש 

       

      תודה אוזומה

        10/3/08 23:37:

       

      צטט: ריבול 2008-03-04 12:39:28

      הי אסף,

      יופי של סיפור, אהבתי.

       

      תודה

        4/3/08 12:39:

      הי אסף,

      יופי של סיפור, אהבתי.

        4/3/08 00:36:

      והנה הצלחתי לעלות על עקבותיך במבוך.  יופי של סיפור עצוב.  כל הכבוד איש 

        21/2/08 02:38:

       

      צטט: צפל 2008-02-20 22:28:28

       

      צטט: לאון 2008-02-20 21:47:00

      סיפור נפלא, ובתור בן לרופא שיניים שהפך בעצמו למטפל פיליפיני בירושלים, הזדהיתי עם המון רבדים בסיפור הזה.

       

      תודה.

      מטפל פיליפיני?

      סוג של...בבוא היום והשעה, אספר לך את הסיפור :)

        20/2/08 22:28:

       

      צטט: לאון 2008-02-20 21:47:00

      סיפור נפלא, ובתור בן לרופא שיניים שהפך בעצמו למטפל פיליפיני בירושלים, הזדהיתי עם המון רבדים בסיפור הזה.

       

      תודה.

      מטפל פיליפיני?

        20/2/08 21:47:
      סיפור נפלא, ובתור בן לרופא שיניים שהפך בעצמו למטפל פיליפיני בירושלים, הזדהיתי עם המון רבדים בסיפור הזה.
        18/2/08 14:24:

       

      צטט: צפל 2008-02-17 20:20:01

       

      צטט: a.r 2008-02-17 19:17:14

      תראה מה גבינה ויין יכולים לעשות לך.

       

      מה אגיד לך אדם, אני מרגיש כמו ברווזון קטן ולא יפה במיוחד שסינית בלונדינית ורחומה החליטה שאולי הוא ברבורון וחבל שיהפוך לבייג'ין דאק........

      היה ערב נהדר, עם אנשים מקסימים, אוכל נהדר, ישראליות במיטבה.

      ארועים כאלה מזכירים לי את הסיבה שהארץ הזאת, השפה הזאת (עברית),זה המקום היחידי שאני יכול להיות בו.

      המון תודה לך ולזוגתך המקסימה

      אסף.

      ברווזון קטן???

       

      זה לא אתה שהסברת על הסבל הטמון בגובה רב???

       

       

      כמובן שלתשבוחות על החברה והמארחים אני מצטרפת לברווזון.

      (ברווזה קטנה שכמוני)

        17/2/08 21:06:

       

      צטט: צפל 2008-02-17 20:23:51

       

      צטט: אורלי נו 2008-02-17 19:18:40

      בהתחלה רציתי לכתוב כמה אני מתפעלת מהסיפור שלך, צפל, אבל אז קראתי את התגובות, ועכשיו הדבר היחיד שמעניין אותי הוא

      מה לכל הרוחות היה המשפט האחרון הזה?!

       

      משהו כמו: " אל תגידו לומ שסיפרתי לכם" או משהו כזה, לא משהו רציני.

       

      בכל מקרה תודה על מה שהתכוונת ולא כתבת......

       

      מאוד היתי רוצה שתחטטי בבלוג ותקראי את "דיתה", זה סיפור שאפילו אני מודה שיצא בסדר.... 

      תודה על ההמלצה. הגבתי שם. נחמד לי שחשוב לך שאקרא. :-)

        17/2/08 20:23:

       

      צטט: אורלי נו 2008-02-17 19:18:40

      בהתחלה רציתי לכתוב כמה אני מתפעלת מהסיפור שלך, צפל, אבל אז קראתי את התגובות, ועכשיו הדבר היחיד שמעניין אותי הוא

      מה לכל הרוחות היה המשפט האחרון הזה?!

       

      משהו כמו: " אל תגידו לומ שסיפרתי לכם" או משהו כזה, לא משהו רציני.

       

      בכל מקרה תודה על מה שהתכוונת ולא כתבת......

       

      מאוד היתי רוצה שתחטטי בבלוג ותקראי את "דיתה", זה סיפור שאפילו אני מודה שיצא בסדר.... 

        17/2/08 20:20:

       

      צטט: a.r 2008-02-17 19:17:14

      תראה מה גבינה ויין יכולים לעשות לך.

       

      מה אגיד לך אדם, אני מרגיש כמו ברווזון קטן ולא יפה במיוחד שסינית בלונדינית ורחומה החליטה שאולי הוא ברבורון וחבל שיהפוך לבייג'ין דאק........

      היה ערב נהדר, עם אנשים מקסימים, אוכל נהדר, ישראליות במיטבה.

      ארועים כאלה מזכירים לי את הסיבה שהארץ הזאת, השפה הזאת (עברית),זה המקום היחידי שאני יכול להיות בו.

      המון תודה לך ולזוגתך המקסימה

      אסף.

        17/2/08 19:18:

      בהתחלה רציתי לכתוב כמה אני מתפעלת מהסיפור שלך, צפל, אבל אז קראתי את התגובות, ועכשיו הדבר היחיד שמעניין אותי הוא

      מה לכל הרוחות היה המשפט האחרון הזה?!

        17/2/08 19:17:
      תראה מה גבינה ויין יכולים לעשות לך.
        17/2/08 19:04:

       

      צטט: נוקי 1 2008-02-17 19:02:31

      הסיפור מעולה

      ואתה מספר מעולה

       

      הסיטואציה לגמרי הצטיירה לי בראש

      (הסיטואציות, למען הדיוק)

      לרגע אפילו היה נדמה לי שהרגשתי את רוח הקודש

      אבל אולי זו הייתה דימעה שברחה לה מהעין שלי.

       

       

       

       

      תודה נוקי

       

      שמח שבאת

        17/2/08 19:02:

      הסיפור מעולה

      ואתה מספר מעולה

       

      הסיטואציה לגמרי הצטיירה לי בראש

      (הסיטואציות, למען הדיוק)

      לרגע אפילו היה נדמה לי שהרגשתי את רוח הקודש

      אבל אולי זו הייתה דימעה שברחה לה מהעין שלי.

       

       

       

        17/2/08 18:33:

       

      צטט: טמבורין 2008-02-17 02:38:25

       

       

      יופי של סיפור, יופי של כתיבה. אקשט בכוכב. 

       

      תודה על המחמאה והכוכב

       

      שמח שהגעת

        17/2/08 18:32:

       

      צטט: ronitronen 2008-02-17 06:42:25

      ג'יזוס כרייסט!

       

      הצטמררתי...

       

      מהטיפול שיניים המפורט וכל רעשי המקדחות!

       

      לך הצמרמורת ולי החמרמורת

       

      ברוכה הבאה לבלוגי הדל.....

        17/2/08 06:42:

      ג'יזוס כרייסט!

       

      הצטמררתי...

       

      מהטיפול שיניים המפורט וכל רעשי המקדחות!

        17/2/08 02:38:

       

       

      יופי של סיפור, יופי של כתיבה. אקשט בכוכב. 

        13/2/08 23:58:

       

      צטט: תמי ליבנה 2008-02-11 12:29:09

       

       

       

      צפל דרלינג

       

      יש לך את זה

       

      אין ספק בכלל.

       

       

      אהבתי מאד

      והתרגשתי

       

      תמי.

       

       

      תודה תמי

       

      לא יודע מה יש לי, אבל אם התרגשת זו שמחה גדולה עבורי

        11/2/08 12:29:

       

       

       

      צפל דרלינג

       

      יש לך את זה

       

      אין ספק בכלל.

       

       

      אהבתי מאד

      והתרגשתי

       

      תמי.

        11/2/08 00:22:

       

      צטט: צפל 2008-02-09 13:27:07

       

      צטט: עולילית 2008-02-09 09:24:07

      סיפור מצוין. מסכימה עם בת יוסף לגבי המשפט האחרון. אהבתי את המבנה - סיפור בתוך סיפור, ואת הרגשת האמינות הצלחת להקרין.

      יופי.

       

      תודה לך עוללית.

      אני שמח שגם "עוללים מוצאים עניין בסיפורים כאלה.

      ותודה על נמחמאות, זה עוזר.....

      תמשיכי לבקר.

      הלוואי והייתי עוללית. רציתי לילית, ובקפה כבר היה, אז השם עבר מטאמורפוזה. 

       

      שמע, אתה כותב מעולה. 

      החלוקה לפסקאות שִפְּרָה את הסיפור והפכה אותו למשהו חדש. בשלב הראשון הייתה הרגשה שאתה רוצה לשפוך הכל, אולי להסיר מהלב. אולי לא לשכוח.

      בשלב הנוכחי , כבר תפסת טיפת מרחק מהסיפור (בשפה מקצועית - עדיין מספר עֵד ) והדבר התבטא בחלוקה הזו לפסקות. הסיפור הפך ליותר מהוקצע ואלגנטי, אך לא איבד מהכוחות הברוטאליים שלו, מהחיוּת המנצחת את הכל, גם את מות האב.

       

       

       

       

        10/2/08 11:06:

       

      צטט: הדס מצוי 2008-02-10 11:03:26

      אולי אבא של יוסי חשב שמספריי בובע מייסס אינם נחוצים, אבל אני, שחציי ייקית וחציי עירקי, אומרת לך שסיפור אנושי מתובל היטב בחריפות, רגישות, עדינות וראיה עמוקה ואוהבת של נפש האדם, הוא בהחלט אלמנט נחוץ ביותר לקיום תקין של הנפש.

       

      והסיפור הזה? יש בו הכל.

       

      תודה אסף.

       

       

       

       

      ידעתי ששווה להתאמץ

      תודה

        10/2/08 11:03:

      אולי אבא של יוסי חשב שמספריי בובע מייסס אינם נחוצים, אבל אני, שחציי ייקית וחציי עירקי, אומרת לך שסיפור אנושי מתובל היטב בחריפות, רגישות, עדינות וראיה עמוקה ואוהבת של נפש האדם, הוא בהחלט אלמנט נחוץ ביותר לקיום תקין של הנפש.

       

      והסיפור הזה? יש בו הכל.

       

      תודה אסף.

       

       

       

        10/2/08 10:15:

       

      צטט: פ. השקד 2008-02-10 09:40:13

      צפל, יודע מה קרה לי תוך כדי קריאה? בכיתי. בכיתי נורא. נגעת לי בכאב העמוק שלי.

       

      הסיפור שלך נוגע במחוזות אפלים של הנפש, במחוזות המוארים של התקוה והיופי האנושי.

       

      אחד הסיפורים המפעימים ביותר שקראתי בזמן האחרון, אם לא הכי שביניהם.

       

      פשוט מתנה ממך לקוראים שלך.

       

       

       

       

       

      אין מתנה יותר גדולה לאדם מכך שהוא מצליח לגעת בנפשו של אדם אחר

       

      תודה על הכנות

        10/2/08 10:12:

       

      צטט: קנולר 2008-02-09 21:04:16

      קראתי בנשימה עצורה. רופא השיניים שלי רק שורק מוזיקה קלאסית.

       

      תודה, אפילו רופאי השיניים לא עשויים מעור אחד...

        10/2/08 10:10:

       

      צטט: ריקיטריקי 2008-02-09 18:46:03

       

      אהבתי -סיפור מקסים!

       

      תודה

        10/2/08 10:09:

       

      צטט: רני שהם 2008-02-09 18:27:38

      סיפור סוחף, ומעלה זכרונות על הדור הנחוץ...

      מעגל החיים - מוות מביא תשוקה להעמדת הדורות הבאים.

       

      ובעניין הפיליפיניות - אצל ההורים שלי היו פיליפיניות מפולין, ואחרי כמה אכזבות קשות, בסוף היה פולני...

       

      תודה רני, עם פולני/ה זה בטח היה יוצא סיפור אחר.....

        10/2/08 09:54:

       

      צטט: גולשת בגלים 2008-02-09 21:04:15

      מאוד מעניין וסוחף. נהדר צפל

      תודה

        10/2/08 09:52:

       

      צטט: פוקסי 2008-02-09 20:35:54

      אויש איזה יופי

      כוכב 

       

      תודה פוקסי

        10/2/08 09:52:

       

      צטט: החתולה המעופפת 2008-02-09 19:38:58

      נהדר, מכיל המון.

      תסלח לי אם אומר- מכיל כל כך הרבה עד כדי התיימרות?

       

      עד כדי התיימרות להיות עולם ולא רק חלק ממנו.

       אני אוהבת סיפורים קטנים שמכילים שאלות גדולות.

       

       

      תודה חתולה

      האמת היא שכאשר התיישבתי לכתוב הסיפור היה כבר הרבה יותר גדול ומורכב והיתי חייב לצמצם ולצמצם. יתכן שלפעמים אני יומרני קצת אבל אני משתדל להשאר מה שאני ויוצא מה שיוצא.

        10/2/08 09:40:

      צפל, יודע מה קרה לי תוך כדי קריאה? בכיתי. בכיתי נורא. נגעת לי בכאב העמוק שלי.

       

      הסיפור שלך נוגע במחוזות אפלים של הנפש, במחוזות המוארים של התקוה והיופי האנושי.

       

      אחד הסיפורים המפעימים ביותר שקראתי בזמן האחרון, אם לא הכי שביניהם.

       

      פשוט מתנה ממך לקוראים שלך.

       

       

       

       

        9/2/08 21:04:
      קראתי בנשימה עצורה. רופא השיניים שלי רק שורק מוזיקה קלאסית.
        9/2/08 21:04:
      מאוד מעניין וסוחף. נהדר צפל
        9/2/08 21:04:
      מאוד מעניין וסוחף. נהדר צפל
        9/2/08 20:35:

      אויש איזה יופי

      כוכב 

      נהדר, מכיל המון.

      תסלח לי אם אומר- מכיל כל כך הרבה עד כדי התיימרות?

       

      עד כדי התיימרות להיות עולם ולא רק חלק ממנו.

       אני אוהבת סיפורים קטנים שמכילים שאלות גדולות.

       

        9/2/08 19:17:

       

      צטט: ריקיטריקי 2008-02-09 18:46:03

       

      אהבתי -סיפור מקסים!

       

      תודה

        9/2/08 18:46:

       

      אהבתי -סיפור מקסים!

        9/2/08 18:34:

       

      צטט: אור גנוז 2008-02-09 18:13:42

      צפלסיטו, אוייש כמה שנהניתי מהקריאה......:-)  יופי של כתיבה.

      מדהים - השילוב בין הכאבים....

      נפלאים התיאורים, הרגשתי כאילו אני שם, על הכסא הנורא הזה, הצלחתי אפילו לשמוע את הזמזום הזה...

      יישר כח. עלה והצלח. נפלא.

       

      תודה אגל

        9/2/08 18:27:

      סיפור סוחף, ומעלה זכרונות על הדור הנחוץ...

      מעגל החיים - מוות מביא תשוקה להעמדת הדורות הבאים.

       

      ובעניין הפיליפיניות - אצל ההורים שלי היו פיליפיניות מפולין, ואחרי כמה אכזבות קשות, בסוף היה פולני...

        9/2/08 18:13:

      צפלסיטו, אוייש כמה שנהניתי מהקריאה......:-)  יופי של כתיבה.

      מדהים - השילוב בין הכאבים....

      נפלאים התיאורים, הרגשתי כאילו אני שם, על הכסא הנורא הזה, הצלחתי אפילו לשמוע את הזמזום הזה...

      יישר כח. עלה והצלח. נפלא.

        9/2/08 18:10:

       

      צטט: צפל 2008-02-09 13:03:57

       

      צטט: מגית 2008-02-09 09:06:44

      שמות המגשימים את עצמם אצל ד"ר  שרש-פייטן :)

       

      וקודם קרצוצים: הפחדים עוברים היטב דרך התיאורים המעולים שלך, לא בטוחה שצריך לגייס לכך את האינקויזיציה (בכסא האינקוויזיציה).

      נדרשים לטקסט מעט תיקוני הגהה. ואני מצטרפת לגבי השורה האחרונה. כך זה הופך לסיפור ולא סיפור דחקאי בין חברים.

      מאחר וזה סיפור ולא רק מונולוג חסר אוויר, אנא קצת מרווחים בין הפסקאות.

       

      סיפור נהדר (בעיקר אם השיניים כואבות למישהו אחר... סתתתם) באמת יופי.

      אנושיות, ישראליות על דורותיה, חיים ומוות, אירוטיקה שזורים זה בזה כמו ש"נחוץ". 

      היכולת שלך לקלוט ולתאר פרטי פרטים כאילו דה, ולגעת היא משהו משהו.

       אתה יודע, העניין הזה של העיקר להיות נחוץ הוא משהו שעבר אלי גם מהוריי (מאותה חבילה)

      ורק בעקבות הסיפור שלך, נפל לי האסימון בעניין הזה. כידוע עניין של הישרדות ולא תכנית טלויזיה.

       

      לא מצליח לי עם ה"ניהול", כל הזמן מתנתק לי. אני עוד אשייף קצת פה ושם.

      את הקרדיט בעניין ה"להיות נחוץ" אצל משפחות ניצולי השואה אני נותן לאשתי שהצביעה כל כך בפני. את "שמיכת הפוך" גנבתי מקסיפיאה......

      המון תודות על ההערות המחכימות, אין לך מושג כמה זה עוזר.

       

      מתנצל מכל הלב. שמיכת הפוך נגנבה על קרעיה ונוצותיה מבת יוסף.

        9/2/08 17:58:

       

      צטט: ~s~ 2008-02-09 13:46:12

      תזכורת קטנה-אך-מדהימה, שצריך מדי פעם לתת גם לאחרים לדבר, אפילו אתה מספר הסיפורים הטוב ביותר

       

      לפעמים צריך להקשיב  לסיפור האנושי שנמצא כאן ממש בניינו.

        9/2/08 17:56:

       

      צטט: feelings 2008-02-09 13:41:22

       

      נחוץ ,
      מאוד נחוץ מידי פעם לקחת את הזמן , אורך הנשימה והאומץ
      לקרוא מילים סוחפות.

       

      לקרוא חיים.

       

      שמחה שהשקעתי  , היה לי נחוץ מאוד להיסחף עכשיו . תודה  .

       

      עטרה , הא?    :-)

       עטור מצחך ...


      תודה

      מצחי עטור קרחת...

        9/2/08 13:46:
      תזכורת קטנה-אך-מדהימה, שצריך מדי פעם לתת גם לאחרים לדבר, אפילו אתה מספר הסיפורים הטוב ביותר
        9/2/08 13:41:

       

      נחוץ ,
      מאוד נחוץ מידי פעם לקחת את הזמן , אורך הנשימה והאומץ
      לקרוא מילים סוחפות.

       

      לקרוא חיים.

       

      שמחה שהשקעתי  , היה לי נחוץ מאוד להיסחף עכשיו . תודה  .

       

      עטרה , הא?    :-)

       עטור מצחך ...

        9/2/08 13:31:

       

      צטט: טאקילה 2008-02-09 11:52:29

      וואווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו

      סיפור ענקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק

      לגמתי כל מילה ומילה,

      סיפור משכר מתובל וכתוב נפלא!

       

      הדלקתי סיגריה לסדר את הנשימה(-:

       

      תודה.

      תודה טקיאלה על הוואאווווו............ עכשיו אני צריך איזו סטירת לחי טובה שלא יעלה לי השתן לראש.

      והקפצת איזו טאקילה אף פעם לא מזיקה....

        9/2/08 13:29:

       

      צטט: קאיה 2008-02-09 11:17:25

      קראתי בנשימה אחת. אתה מספר נפלא.

      קצת הדאגת אותי בענין הפיליפינית שגם לי יש בבית קורץ

      תודה קאיה

      בעניני הזוגיות, תמיד כדאי להיות קצת מודאגים.....

        9/2/08 13:28:

       

      צטט: סיגמה 2008-02-09 09:57:51

      צפלה............

       

      פתחתי את הבלוג...ראיתי את הסיפור...נבהלתי מהאורך שלו...סגרתי...ו....שוב פתחתי והתחלתי לקרוא בנשימה אחת עד הסוף...היה נפלא לקרוא אותו...יכול להיות שיש איזה ישו חדש במנילה?

       

      מגיע לך כוכב

      תודה שלא נבהלת לבסוף.....

      בעניין ישו חדש, הכל יכול להיות.....

        9/2/08 13:27:

       

      צטט: עולילית 2008-02-09 09:24:07

      סיפור מצוין. מסכימה עם בת יוסף לגבי המשפט האחרון. אהבתי את המבנה - סיפור בתוך סיפור, ואת הרגשת האמינות הצלחת להקרין.

      יופי.

       

      תודה לך עוללית.

      אני שמח שגם "עוללים מוצאים עניין בסיפורים כאלה.

      ותודה על נמחמאות, זה עוזר.....

      תמשיכי לבקר.

        9/2/08 13:03:

       

      צטט: מגית 2008-02-09 09:06:44

      שמות המגשימים את עצמם אצל ד"ר  שרש-פייטן :)

       

      וקודם קרצוצים: הפחדים עוברים היטב דרך התיאורים המעולים שלך, לא בטוחה שצריך לגייס לכך את האינקויזיציה (בכסא האינקוויזיציה).

      נדרשים לטקסט מעט תיקוני הגהה. ואני מצטרפת לגבי השורה האחרונה. כך זה הופך לסיפור ולא סיפור דחקאי בין חברים.

      מאחר וזה סיפור ולא רק מונולוג חסר אוויר, אנא קצת מרווחים בין הפסקאות.

       

      סיפור נהדר (בעיקר אם השיניים כואבות למישהו אחר... סתתתם) באמת יופי.

      אנושיות, ישראליות על דורותיה, חיים ומוות, אירוטיקה שזורים זה בזה כמו ש"נחוץ". 

      היכולת שלך לקלוט ולתאר פרטי פרטים כאילו דה, ולגעת היא משהו משהו.

       אתה יודע, העניין הזה של העיקר להיות נחוץ הוא משהו שעבר אלי גם מהוריי (מאותה חבילה)

      ורק בעקבות הסיפור שלך, נפל לי האסימון בעניין הזה. כידוע עניין של הישרדות ולא תכנית טלויזיה.

       

      לא מצליח לי עם ה"ניהול", כל הזמן מתנתק לי. אני עוד אשייף קצת פה ושם.

      את הקרדיט בעניין ה"להיות נחוץ" אצל משפחות ניצולי השואה אני נותן לאשתי שהצביעה כל כך בפני. את "שמיכת הפוך" גנבתי מקסיפיאה......

      המון תודות על ההערות המחכימות, אין לך מושג כמה זה עוזר.

        9/2/08 12:56:

       

      צטט: a.r 2008-02-09 08:29:35

      מעולה.

      מסכים עם ההערה על המשפט האחרון. 

       

      תודה אדם.

      בהמשך לוויכוח הקודם בנינו אני חייב להתעקש ב פעם נוספת: אין מספר אובייקטיבי, אין מצלמה אובייקטיבת, אפילו לא מצלמת אבטחה......גם היא רואה רק מזווית אחת.

      המשפט האחרון שוכן אחר כבוד בפח האשפה האינטרנטי.

        9/2/08 12:12:

       

      צטט: בת יוסף 2008-02-09 06:54:53

      תוריד את המשפט האחרון. לא צריך את הקריצה הזו. שנישאר עם ג'יזוס כסיום.

      סיפור נהדר, נהדר. נהניתי למרות הכאב בשיניים שיש לי עכשו (אני לא צוחקת) והפגישה ביום ראשון עם הרופא שלי, שמכירה אותו שלושים שנה והוא הולך לי לחפור בשן כאילו היה פועל מנהרות סיני שעובד במנהרה שבהר הכרמל.

      כתבת כל כך יפה. כל כך אנושי ונוגע.

      תענוג לבוקר יום שבת.

       

       

      צודקת, המשפט האחרון נזרק לפח.

      המון תודה על התגובה, מחממת לי את הלב.

        9/2/08 12:10:

       

      צטט: הדב מהיער 2008-02-09 06:31:27

      וואוו, איזה סיפור.

       

      תודה דב, שווה להתאמץ עבור תגובה שכזו

        9/2/08 11:52:

      וואווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו

      סיפור ענקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק

      לגמתי כל מילה ומילה,

      סיפור משכר מתובל וכתוב נפלא!

       

      הדלקתי סיגריה לסדר את הנשימה(-:

       

      תודה.

        9/2/08 11:17:

      קראתי בנשימה אחת. אתה מספר נפלא.

      קצת הדאגת אותי בענין הפיליפינית שגם לי יש בבית קורץ

        9/2/08 09:57:

      צפלה............

       

      פתחתי את הבלוג...ראיתי את הסיפור...נבהלתי מהאורך שלו...סגרתי...ו....שוב פתחתי והתחלתי לקרוא בנשימה אחת עד הסוף...היה נפלא לקרוא אותו...יכול להיות שיש איזה ישו חדש במנילה?

       

      מגיע לך כוכב

        9/2/08 09:24:

      סיפור מצוין. מסכימה עם בת יוסף לגבי המשפט האחרון. אהבתי את המבנה - סיפור בתוך סיפור, ואת הרגשת האמינות הצלחת להקרין.

      יופי.

        9/2/08 09:06:

      שמות המגשימים את עצמם אצל ד"ר  שרש-פייטן :)

       

      וקודם קרצוצים: הפחדים עוברים היטב דרך התיאורים המעולים שלך, לא בטוחה שצריך לגייס לכך את האינקויזיציה (בכסא האינקוויזיציה).

      נדרשים לטקסט מעט תיקוני הגהה. ואני מצטרפת לגבי השורה האחרונה. כך זה הופך לסיפור ולא סיפור דחקאי בין חברים.

      מאחר וזה סיפור ולא רק מונולוג חסר אוויר, אנא קצת מרווחים בין הפסקאות.

       

      סיפור נהדר (בעיקר אם השיניים כואבות למישהו אחר... סתתתם) באמת יופי.

      אנושיות, ישראליות על דורותיה, חיים ומוות, אירוטיקה שזורים זה בזה כמו ש"נחוץ". 

      היכולת שלך לקלוט ולתאר פרטי פרטים כאילו דה, ולגעת היא משהו משהו.

       אתה יודע, העניין הזה של העיקר להיות נחוץ הוא משהו שעבר אלי גם מהוריי (מאותה חבילה)

      ורק בעקבות הסיפור שלך, נפל לי האסימון בעניין הזה. כידוע עניין של הישרדות ולא תכנית טלויזיה.

       

        9/2/08 08:29:

      מעולה.

      מסכים עם ההערה על המשפט האחרון. 

        9/2/08 06:54:

      תוריד את המשפט האחרון. לא צריך את הקריצה הזו. שנישאר עם ג'יזוס כסיום.

      סיפור נהדר, נהדר. נהניתי למרות הכאב בשיניים שיש לי עכשו (אני לא צוחקת) והפגישה ביום ראשון עם הרופא שלי, שמכירה אותו שלושים שנה והוא הולך לי לחפור בשן כאילו היה פועל מנהרות סיני שעובד במנהרה שבהר הכרמל.

      כתבת כל כך יפה. כל כך אנושי ונוגע.

      תענוג לבוקר יום שבת.

       

        9/2/08 06:31:
      וואוו, איזה סיפור.

      ארכיון

      פרופיל

      צפל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין