היא ישבה בפינה מכווצת כולה. ידעתי שהיא מזכירה לי מישהי בתנוחתה... לא הצלחתי לזכור את מי... או מתי...  לרגע כאילו שכחתי הכל ואפילו כמעט ריחמתי עליה...

אשה נסיכה. רוב חייה הוא היה שם בשבילה. הנסיך שלה.. הוא העריץ אותה...  היא היתה הדרך עליה הלך... כך נהג לומר...

האור של חייו... אהב אותה, שמר עליה, פינק אותה, טייל איתה, רקד איתה, היתה להם הזוגיות של סיר ומכסה... זאת של הנסיך וסינדרלה...

עכשיו הוא הלך והדרך נגמרה....

היא יושבת מכווצת בפינה...  מסדרת לרגע את הכתר שהוא הניח על ראשה ומתעשתת בשניה.  אשה קשה. בעיקר עם עצמה. מסתכלת לצדדים לוודא שאף אחד לא רואה אותה בבושתה... בחולשתה... בדמעתה...

אוספת עצמה, חוזרת לדמות הגבורה, ההירואית...

אותה לא יתפסו חלשה... עצובה... כואבת... עליה לא ירחמו... לה זה לא יקרה... הוא לא היה רוצה... היא לא רוצה...

היא ישבה שם בפינה מכווצת כולה. כמעט הייתי מוכנה לסלוח, לשכוח, כמעט התפתיתי לגשת ולחבק אותה... כמו שהייתי ניגשת לכל אישה אחרת שאני לא מכירה...

והגוף נרתע...