לפני כמה שנים, בפעם האחרונה שהיינו בסיני,

הייתה דרמה עם הבת שהייתה אז הקטנה שלנו.

מאיזו שטות היא החלה לצרוח מעמקי הבטן שלה,

כמו שהיא יודעת...

מה עושים עם ילדה שצורחת?!

 אני חייב לגרום לה להפסיק.

היא לא אמורה לצרוח.

מה היא תלמד?

שמכל דבר עושים דרמה?

שזה בסדר?

תרגיל שאני אוהב לעשות בסדנאות הורים

הוא להזמין אותם להיזכר בסיטואציה של קושי,

אפילו קושי עמוק, כמו זה שחוותה בתי

ואז לשאול מה הם מבקשים לעצמם ברגע הזה

 איזו עזרה הם מבקשים ברגע של קושי

כשהם חשים לבד

התשובות תמיד מרגשות:

מישהו שיאהב אותי, שיחבק אותי, שיקבל אותי כמו שאני ...

מאוד מאוד נדיר שאומרים: מישהו שישים גבולות, שיגיד "די",

או אפילו לא בקשה להנחיה

אפילו לא מבקשים "מישהו שיוציא אותי מזה"

פשוט מבקשים אהבה, קבלה ללא תנאי

 אבל כשמדובר בילדים שלנו... מהר מאוד אנחנו הולכים למקומות "חינוכיים"

זה קורה גם בגלל הקושי שלנו להכיל וגם בגלל פחד מהמסר שיעבור לילד: שמותר לו.

"היא לא אמורה לצרוח"

בעצם היא כן אמורה לצרוח. עובדה. היא צורחת.

וזה בסדר.זה לא נעים, אבל זה בסדר.

הילדה הקטנה הזו נמצאת במצוקה כרגע.

גם אם הסיבה לא ברורה לי.והדבר שאני הכי רוצה עכשיו זה לתמוך בה.

זה הדבר שהיא מבקשת. לכך היא זקוקה.

אני לוקח אותה על הידיים והיא צורחת.

אני מכיר את האפשרות שאני ככה מחזיק אותה עד שהיא נרגעת

ומסיים את הסשן הזה מרוט ובלי כוחות.

 ואני שואל את עצמי איך אני מכיל אותה באמת, בלי לאבד כוחות.

בלי שזה לוקח ממני.

פשוט נמצא איתה באהבה.

ואז אני מסתכל על הים המדהים הזה של סיני ומקבל תשובה.

אני מתחבר לאינסופיות של הים, מוצא בו את הכוחות, את העומק.

שואף ומתמלא.

תוך כדי שהיא צורחת, אני קרוב אליה, וגם נושם.

גם כואב איתה את הכאב שלה וגם מחובר לכוחות שיותר גדולים ממני.

לידיעה שהכול בסדר.עוד כמה דקות של כאב, קרבה, ונשימה...

פתאום היא נרגעת.

מניחה עלי את הראש ונרדמת.

ואני מרגיש טוב.

יש את הפחד שהם ילמדו שככה מתנהגים.שככה מתבטאים.

הניסיון שלי עם ילדי ועם הורים אחרים מראה את ההיפך.

כשאני מאפשר להם לבטא גם את החלקים הקשים יותר,

כשאני מכיל אותם ואוהב אותם במקומות האלה,הם מוצאים בעצמם את האיזון.

מוצאים מתוך המצפן הפנימי שלהם את הדרך.

ומתוך ידיעה שהם אהובים בכל מקרה.שיש להם קרקע גם כשקשה.

שהם אף פעם לא לבד.