בזמן כשהייתי ילדה,

 אהבתי ממש להיות בתנועה,

 כל כך הייתי שובבה,

לא ADHD  הייתה הסיבה,

פשוט אהבתי להיות חופשייה,

לרקוד ואולי להיות בלרינה,

להרגיש עצמי נעה כיונה,

אז התרבות, לא אפשרה,

ללבוש מעל הברך הייתה בעיה,

ועל ילדות שרוקדות שמים חסימה,

לא התבאסתי מעצם המניעה,

לא רק שהייתי קטנה,

זאת לא הייתה השאיפה היחידה,

אם לא להיות רקדנית מעולה,

אז, עורכת דין מקסימה,

היום אני לא מה שהייתי רוצה,

לא עורכת דין ולא בלרינה,

בתחום אחר לגמרי בהוראה,

לא מצטערת על עצם הבחירה*

משבר הוא עדיין התחלה,

ככה עצמי מפצה,

ולמרות מה שאני מנסה,

הגוף שלי חש נטישה:

"בואי תקומי שברי השתיקה,

תעניקי לעצמך מתנה,

תמצאי לך המנגינה,

תרגישי עצמך, מעל האדמה

ותרקדי לך בלי הפסקה"

גם אם ריקוד, עדיין צריכה,

גם אם התרבות לא השתנתה,

גם אם לגוף שלי יש דרישה,

להיות רקדנית לא יכולה,

הרגל שלי קצת עקומה,

ובכך חלום זה כן דוחה,

או שלא אהיה רקדנית באותה צורה,

ארקוד לי כאן בכתיבה,

והנפש שלי תהיה הרקדנית המעולה!

*חוסר הבחירה

ריקוד רומנטי-ישי לוי