אירועים משפחתיים, אותם רגעים שמבלים ביחד ומרגישים שהכל מושלם ובשביל זה אנחנו חיים.

ואז, מתפרצות ממני כמו לבה, ממש באותם רגעים שמחים,  דמעות על אלה שאינם.

על אלה שלא יכולים לשמוח איתנו. על סבא וסבתא שלא זוכים לראות את הנכדים גדלים,

על אבא שלא זוכה לראות את ילדו עולה לתורה בבר מצווה או את בתו מתחתנת.

על האימא  שאיננה ולא מלווה את ביתה בלידת ילדיה.

ועל בן שהורים לא יזכו לראותו גדל .

אני לא מפסיקה לדמיין את ההורים שלי ואת אחי ברגעים אלו וחושבת מה היו עושים.

אמא שלי בטח היתה דואגת לראות שכל הנכדים לבושים בהתאם ומתנהגים יפה ולא משתוללים. וכמובן, שאוכלים כל מה שצריך ולא מתלכלכים.

אבא שלי בטח היה כועס אם אחד הנכדים משתולל יותר מדי וגם מחייך לכל אורח ואורח ומספר לו איזו בדיחה.

ואחי טופח על השכם של כל אורח ושואל מה נשמע? הכל בסדר? ויוצא החוצה לעשן ואומר בפה מחייך :"איזה בלאגן! כמה רעש! , אז מה קורה?"

כן, כל אחד שאיננו הוא משנה את התמונה, משנה את כל הזרימה של ההתנהלות. והרגשתי היא חוסר גדול מאד.

וכנראה שלזה קוראים געגוע...