תמימות
הם מאמינים לכל מילה שאתה אומר באותה שנייה ואם שנית דעתך אלפי פעמים הם עדיין יאמינו למילה האחרונה, מתמקדים במה שנאמר (השפה המילולית) למרות שלאנשים אלו יש כוחות אדירים והם יכולים להשתמש בה בכל עת. אך, התמימות שלהם לא מאפשרת להם להבחין בין האדם אשר משקר והאדם שאינו, מה שמכניס אותם לקטגוריית המנוצלים. לתמימות מסוג זה אנחנו קוראים ״טובת לב״,כאשר אתה מאמין באחר ומאמין בצדק שקיים בו ושאין סיבה שבגללה ישקר, אז אתה נהיה תמים. תמים שיכול היות מנוצל בכל עת. ניסיון החיים של כל אחת ואחד מאיתנו מאפשר לנו לזהות אנשים, להבין אותם ולגלות מתי הם משקרים ומתי הם דוברי אמת. לא רק השפה המילולית היא זאת שמשקפת הבן אדם, לא רק מהמילה מבינם אם ההוא משקר או לא (למרות שהשפה עצמה והמילים שבחרו בהן יכולות לשקף הרבה ולהגיד על אמינות הבן אדם). מצד אחד, אז שקר ניתן לזהות (לא תמיד), אז למה למרות זאת אנחנו "מעוותים הראייה" שלנו כאשר האדם המשקר נוגע לנו/מחובר לנו רגשית!? האם זה מנגנון שבו אנחנו נעזרים על מנת לא לאפשר פגיעה/אכזבה/התנתקות?? " אני יודע שאתה משקר ואני מתעלם מזה, עם הזמן תראה לי שאני טועה " לרוב הפגיעה תהיה, אז למה בכל זאת בוחרים לדחות עד שיגיע שלב ונתפוצץ? אנחנו לא חייבים לשים CUT מההתחלה ולהמשיך?? מצד שני, לאלו שלא בוחרים להגיד לאנשים שמשקרים שהם כן משקרים, האם הם בוחרים להיות עם ידיעה לגבי הצד האחר כמקור של כוח עם חיוך שובב :D :D של "תפסתי אותך, יודע עליך, אין טעם להתחזות שלך, אתה מספיק גלוי ואני יודע שאתה משקר ואני מאפשר לך להמשיך עם השטויות שלך, נראה לאיפה תגיע". ידיעה מסוג זה תהיה מקור של כוח. כעת אני שואלת עצמי, מאיזה סוג אני?
ואני יכולה לענות לעצמי (לעכשיו) שאני תלוית סיטואציה. אני תמימה כאשר אני מאמינה באחר לגמרי וכן מתעלמת מהתחושה הפנימית אבל כן מעדיפה להיות בצד הזה מאשר להיות בצד השני, הצד המנצל. ואולי אני תמימה יותר מדי כי אני מאפשרת לעצמי להיפגע במצבים מסוימים. בנוסף, בעולם האמיתי שקר לוקח חלק גדול מחיי היומיום, אז איך אפשר לצפות מאנשים לא לשקר, גם אנחנו בנתינת מחמאות משקרים (לא תמיד), בראיונות עבודה, בסיבת האיחורים, בסיבת ההיעדרויות, ברגשות שלנו (להגיד שאנחנו בסדר כאשר אנחנו לא, זה לא שקר?). ואני יודעת על עצמי שאני משקרת בהרבה דברים בחיים ובסביבה שלי (דברים שלא יבינו, למה אני צריכה להגיד, אז להגיד משהו אחר , בסופו של דבר כמה עניינים צרכים לעניין רק אותי) בהתאם למה שנזכר מתברר שלרוב אנחנו נמצאים במעמד "התמימות" ובמעמד "הלא" כי פשוט זה חלק מהחיים.
התמונה לקוחה מאותה סדרה,
 |