אז חזרתי מנופש עם חברים ביוון. האמת? אני שמח שהוא יצא לפועל סוף סוף. ככל שהזמן עובר וכולם עוברים לעבודות של גדולים, נכנסים למחויבויות, מתחתנים, מביאים ילדים - כבר נהיה קשה להיפגש כל החבר'ה ולבלות ביחד זמן כמו פעם.

הסיפור של הנסיעה הזו התחיל בתור משהו שהיה נראה כמו סתם דיבורים. בתוך כל הכאוס הזה של החיים לא היה נראה ריאלי שכולנו נמצא כמה ימים פנויים חופפים, שלא לדבר על החבר'ה הנשואים שממש לא היו בטוחים שהנשים שלהן יהיו מרוצות אם הם יטוסו לחו"ל לבד על החבר'ה...

ואז אלעד הודיע שהוא מתחתן וזה כבר הפך את העניין ליותר פשוט: הפכנו את הרעיון של הנסיעה והטיול למסיבת הרווקים שלו. עכשיו היה ברור שאף אחד לא יהיה מורשה להבריז....

הוויכוחים על היעד לקחו עוד קצת זמן (מרעיונות ריאליים אבל יקרים כמו פלמה דה מיורקה עד רעיונות הזויים כמו שיט בקאריביים או חודש של גלישה במרכז אמריקה) עד שבסוף "נפלנו" על הרעיון המוצלח של בטן-גב באיזה קלאב ביוון. שלחנו את אוהד (אלוף הגיגול...) שיעשה קצת מחקר באינטרנט והוא מצא לנו קלאב 5 כוכבים דה לוקס ברודוס שכף רגלו של ישראלי לא דרכה בו מעולם (עם קוראיי הסליחה, אבל בוודאי תבינו כמה שזה בלתי נסבל להיתקל בישראלים רועשים ומלכלכים אחרים בזמן החופשה שלך....)

הוחלט על חופשה בסגנון של "הכל כלול", סגנון שלא יצא לי להתנסות בו מעולם, אבל הבנתי שיהיה אוכל טוב ואלכוהול שיזרום חופשי כל היום אז אמרתי לעצמי שיהיה...

בשורה התחתונה? בחיים לא אעשה את זה לבטן שלי שוב.

כן, יכול להיות שזה חסכוני וזה באמת נוח אבל רמות ההאבסה העצמית שהגעתי אליהן בטיול הזה היו פשוט בלתי נסבלות. לא הייתי מסוגל לזוז מרוב אוכל וכל הרעיונות המדליקים שלנו לעשיית ספורט ימי או טיולים רגליים בעמקים היפים והנחמדים של האיזור נקברו תחת הררים של בשר כבש, מוסקה, בירה ועוגות.... 

זה לא שזה לא היה נחמד, זה פשוט לא היה מה שחשבתי שיהיה. 

אז מה אני לומד מזה לחופשה הבאה שלי? שאוכל הוא לא הכל בחיים.

הים הרבה יותר מספק:

אבל מה שלא יהיה, ולא משנה כמה תכאב לי הבטן - אין על החברים שלי בעולם.