היום הוא מסתיים!!! אחרי חודשיים וחצי של בילוי משותף, כל יום כל היום, הוא בא אל קיצו. החופש הגדול. השנה הוא היה מאתגר במיוחד. אני "בין עבודות", עם הילדים בבית. וכמובן המלחמה. ארוכה ארורה ובלתי נגמרת. האזור שלנו אמנם לא ספג הרבה מטחים, אבל גם אנחנו קיבלנו מנה לא מבוטלת של אזעקות. אני לא רוצה סתם לקטר. לא הכל היה קשה נורא. מספיק היה לקרוא בעיתון על הסבל של תושבי דרום הארץ וכבר לחוש קצת הקלה על שאצלנו המצב לא כ"כ קשה. אבל עדיין היו ימים שרציתי לברוח לאי בודד. והיו גם ימים מספקים ונחמדים. אני מניחה שכל הורה חווה את התחושות המעורבות הללו, אבל זה קצת אחרת כשאת נמצאת כל יום בבית, מהבוקר עד הערב. אין לאן לברוח. הילדים (15, 11) כבר פחות ילדים ויותר מתבגרים, מה שהופך את כל הסיפור להרבה יותר מאתגר. מצד אחד, יש להם כבר חיים משלהם והם נפגשים הרבה עם חברים. מאידך, זהו גיל שבו את כבר לא יכולה לפתור אותם בתשובות חלקיות. הם מבינים הכל, רוצים לדעת הכל ולהיות מעורבים בהכל. יש להם דעה על כל דבר, גם כשאת ממש לא מעוניינת לשמוע אותה. הם הולכים לישון נורא מאוחר, מתערבים בשיחות שלך ושל בן זוגך, לא מפסיקים לבקש טובות (תסיעי אותי, תני לי כסף, תקני לי וכדו') והם מלאי קריזות הורמונליות, שיכולות להוציא אותך מהדעת. מזל שבאמצע החופש יצאנו לטיול בצרפת, שתוכנן כשנה מראש. נראה לכם שבגזרה הזו הכל הלך חלק? משהו הולך חלק במדינה הזו? ערב לפני הטיסה, כשהמזוודות כבר ארוזות ונעולות, נכנסתי, כהרגלי בקודש כל שעה עגולה, ל-YNET וגיליתי לזוועתי הרבה שרוב חברות התעופה, כולל זו שלנו, ביטלו את טיסותיהן מתל אביב ואליה, עד להודעה חדשה. ואנחנו אשכרה יושבים על המזוודות ומאיצים בילדים ללכת כבר לישון, כי תיכף מגיעה המונית לאסוף אותנו לנתב"ג. מכאן התחיל מחול שדים של חוסר אונים וחוסר וודאות. מה עושים??!! יש לנו בתי מלון מוזמנים, רכב, ציפיות מכאן ועד חדרה וטיסה - איין. בהחלטה של רגע הרמנו טלפון לסוכנת הנסיעות שלנו ורכשנו 4 כרטיסי טיסה נוספים בחברה ישראלית לצרפת. ככה הורדנו 2,800$, כמעט בלי להניד עפעף. כבר כ"כ רצינו לעוף מכאן קצת. לברוח מהטירוף הזה. אז בסוף טסנו ביום ובשעה הייעודה, לא באייר פראנס, כי אם בארקיע, אבל הגענו אל היעד הנכסף בזמן. היה באמת טיול מקסים. שלושה ימים פריז, שבוע בנורמנדי ואח"כ עוד ששה ימים בפריז. אתה מטייל שם ומתמלא קנאה בחיים השפויים שלהם. בעיקר בנורמנדי, חבל הארץ הכפרי. למודי טראומות, עדיין קפצנו למשמע כל חריקה ושריקה של משאית, אבל תוך כמה ימים השתלטה עלינו שלווה, שהופרה מדי פעם ע"י התעדכנויות על הנעשה בארץ, ועדיין. פעם ראשונה שממש לא רצינו לחזור הביתה. ידענו מה מצפה לנו כאן - חוסר בטחון קיומי, חוסר עבודה (עבורי), אקלים לוהט ואווירה ציבורית לוחמנית ומפולגת. 

שלווה בנורמנדי

כמובן שחזרנו (יש לנו ברירה?). התמזל מזלנו - ישר להפסקת אש. אח"כ שוב חזרה האש ושוב הפסיקה. עד לגל הבא של הלחימה. אף אחד לא ממש יודע מתי זה יקרה. אני מניחה שדי בקרוב. זו מדינה שחיה על חרבה.
משנה לשנה מתחזקת בי יותר ויותר ההכרה שלא אעודד את ילדיי לחיות כאן. זה יהיה לי הכי קשה בעולם. זה יקרע את ליבי. אני קשורה אליהם בכל נימי נפשי, אבל אם אני באמת אוהבת אותם, אני צריכה לחשוב על טובתם. אין להם עתיד במדינה הזו. העיתונאי רוגל אלפר היטיב לתאר את תחושותיי במאמר שכתב היום בעיתון הארץ. אני לא רוצה להקריב את ילדיי על מזבח הארץ, בשביל פיסות אדמה שאני לא קשורה אליהן. אני לא רוצה שהם יקריבו את ילדיהם. אני לא רוצה שיחיו בתחושה מתמדת של חוסר בטחון, תעסוקתי, כלכלי ומדיני. אני חושבת שבארה"ב או קנדה הם יוכלו לחיות חיים טובים יותר. אם זה באמת יקרה, וזה תלוי רק בהם, אני לא אוכל לפגוש את נכדיי בסופי שבוע ובחגים ויכול להיות שהם יכירו אותי יותר טוב מעל מסך המחשב ולא יזכו לחבק אותי המון, אבל הם יחיו ברווחה, בביטחון ויהיו אנשי העולם הגדול. אני נולדתי כאן וכנראה גם אסיים את חיי כאן. הם לא חייבים. הם עדיין צעירים וכל האפשרויות עדיין פתוחות לפניהם.