מצורפת פה כתבה על בחורה מוסלמית צעירה מסקוטלנד שהצטרפה לדעא"ש.

הרבה בלונדינים מגלגלים עיניים כחולות באירופה ושואלים איך זה ש'ילדים מבית טוב' מצטרפים לארגון כה קיצוני ורצחני.

אני רוצה להציע נקודת מבט קצת שונה על התופעה.

אני עומד לעשות הכללה, עימכם הסליחה... אבל כיום לנוער ברובו אין תרבות, אלא פוסט תרבות. לאמור, ניהיליזם מוחלט, אבדן ערכים טוטאלי, שטחיות, 'חיים על הקצה', סמים, אלכוהול, אלימות ומין.

הפוסט תרבות הזו באה לידי ביטוי גם בעיסוקים של הנוער. משחקי מחשב שבהם יוצאים למסעות פשע והרג במכוניות 'מאגניבות', או משחקים רבי משתתפים ברשת בו נלחמים אחד בשני עד המוות הקצר, ממנו חוזרים תוך כמה דקות להמשיך לטבוח זה בזה, בעולם ווירטואלי. משחקים אלה הם מאוד גרפיים וקהות החושים כלפי המראות שמגיעים מסוריה וכו' נובעת מאוד מ'הסתגלות' הנפש של הנוער למראות הזוועה האלה.

כמו כן, הפורנוגרפיה הנפוצה בקרב בני הנוער תורמת מאוד גם היא להקהאת החושים הבסיסיים של קרבה ואינטימיות אצל הנוער הזה.

אם נוסיף לזה את השימוש בסמים ובאלכוהול. ואני לא מדבר על מריחואנה, אלא על מה שראינו בסדרה 'שובר שורות', קריסטל מת', קוקאין ועוד מריעין בישין לסוגיו.

אז למה יכולים לשאוף בחייהם בני נוער אירופאים או אפילו אמריקאים? להיות ג'סי משובר שורות? להפוך להיות סרסורים או דוגמניות עירום? להיות ברוני סמים ופשע?

עדיין יש בחברה טאבו חזק בנושאים אלה. ולכן מרבית בני הנוער בסופו של דבר מתבגרים ונגמלים ממשובות נעורים אלה והופכים להייטקיסטים מוצלחים ואוואנטגארדים. ויש בזה משהו טוב ומרענן.

אבל מה עם הפרומיל הקטן של בני הנוער שלא מסתפקים בספורט אתגרי מסוכן ובשטויות סטייל ג'ק אס? מה עם הפרומיל הזה שמחפש ריגושים קיצוניים ואמיתיים, שהפורנו ומשחקי המחשב כבר לא מצליחים לספק להם?

הבנתם כבר לאן אני חותר, אני מקווה. אבל בכל אופן, אני אפרט קצת את המסקנה.

לכולנו היתה שריטה כזו או אחרת בנעורינו... אבל רובנו למדנו להצניע אותה, לתעל אותה למקומות סבירים או להיגמל ממנה לחלוטין.

אבל תמיד יש את המעטים שלא. אלה שנתקעים. או את אלה שהלכו 'עד הסוף' עם השריטה שלהם. לרוב מדובר בחבר'ה החלשים יותר. באלה הנתונים יותר להשפעה 'רעה'. אז פעם זה היה פאנק, גותיקה או משהו כזה. ועצוב לכולנו לפגוש אחרי איזה עשרים שנה מישהו מהתיכון שלא השתנה מאז והיום הוא פשוט מעורר רחמים.

יש כאלה שהולכים, להבדיל, לכיוון אחר, וחוזרים בתשובה ומצטרפים לאיזו חסידות קיצונית, או אלה שמצטרפים לאיזה כת, לא עלינו.... וחיים עד היום באיזה חצר של 'רב' תמהוני או בקומונה כלשהי.

אז לנוער האירופאי והאמריקאי היום, שגיבורי ה'תרבות' שלו הם 'דקסטר', הרוצח הסדרתי בעל הלוק ה'נורמלי', או 'וולטר ווייט', המורה החנון שהפך להיות מגה רוצח וברון סמים אימתני או כמובן שלל האפשרויות המוצעות בסדרה החולנית 'משחקי הכס' (ראיתי רק את הפרק הראשון, וזה הספיק לי כדי שלא אראה את התת רמה הזאת), לנוער הזה כבר לא מספיקים 'ריגושים' כמו ספורט אתגרי מסוכן, או סתם עישון קראק ואורגיות (סליחה, אבל למרבה האימה זו המציאות של הרבה בני נוער בחו"ל. ואני מקווה שלא בארץ, למרות שמידי פעם אנחנו שומעים על 'בני טובים' שאנסו באונס קבוצתי נערה בבית ספרם או איזה נער 'נורמטיבי' שרצח מישהו שלא רצה לתת לו סיגריה).

ואז יורגן, שבא מבית אירופאי טוב, או אקסא מחמוד, בת למשפחה מבוססת, סקוטית ממוצא פקיסטני, פוגשים בשכונה שלהם איזה מטיף מוסלמי שיודע היטב לפרוט על נימי נפשם העקומים ולהבטיח להם 'מהפכה', מלחמה בתרבות המנוונת של הוריהם, והזדמנות להיות שותף פעיל ביצירת עולם חדע"ש.

ומה שהוא מציע זה לא איזה תנועת נוער לחנונים. הוא מציע להם משהו שיגשים להם את כל הפנטזיות החולניות שיש לבני נוער לפעמים בגיל הזה.

מה שמוצע להם, זה להגיע לאיזה מקום שכוח אללה, בו הם יוכלו להיות 'באמת' כל מה שהם חושבים שהם רוצים. הם יקבלו נשק, אמיתי, לא ווירטואלי. הם 'יזכו' לשחוט באמת את ה'אויבים' שאמרו להם שהם האויבים. הם יזכו ל'כבוד' ולמעמד בזכות מעשים 'הירואים' ומסכני חיים באמת. הגברים שבהם יזכו לשכב עם הרבה נשים בשם המטרה ה'קדושה' של הג'יהאד. הם יוכלו 'ליהנות' מאונס ומרצח הנאנסות עם לגיטימציה מוחלטת מצד 'חבריהם' החדאע"שים. הם יזכו להתחתן עם כמה נערות שזה מכבר גילו את ה'אור' של דת האסלאם.

הנשים שבהן, יזכו גם הן לאחוז בנשק ולהרוג כאוות נפשן הצעירה, הלא מגובשת והמעורערת. הן אולי יצליחו להינשא למי מה'גיבורים' החדעא"שים ולהתחרות על לבם מול שאר הנשים שלהם.

ואם מי מבני הנוער האלה הוא אובדני ממילא, אז הוא יכול למצוא את ההזדמנות למות כ'גיבור'.

אני יודע שמה שכתבתי לא פשוט לעיכול. אבל ככה אני מבין את המציאות הלא נעימה, בלשון ההמעטה, הזו.

כך הרבה יותר מובן כיצד תרבות המערב הדקדנטית יצרה 'צאצאים' כאלה שמעדיפים את התרבות המוסלמית הרצחנית, על פני הפוסט תרבות שהיתה להם בארצות מוצאם.