0
זב דמה מזרועה, ואני מניח את ידי על החתך, מורח את מי חייה על ידי, על שדיה החשופים מולי. ואנחנו לא מבינים, לא מסוגלים לתקן, את הנזקים שגרמו לנו החיים. היא כבר לא בוכה, רגועה ושלווה כבריכה טבעית, עצומה למחצה בין זרועותי, חיוך דק על שפתיים מלאות. מסופקת כל כך, כמעט מאושרת לרגע, לפחות עד הפעם הבאה, כשהצורך יבוא ויעטוף אותה. לעולם לא אוכל לתת לה את צרכה, תמיד תשאף למשהו אחר. לא די במילים, במבט ובחיבוק, לא תסתפק באהבה ובביטחון. הכל זמני עבורה, הכל מתנוון, נגמר ונמס בעיניה. צעירה כל כך. עצובה וכואבת. אין לה די באהבתי, משום שהיא צריכה את השנאה, הניצול, ההשפלה. את הדברים שאין ביכולתי לתת לה. ביהירותי חשבתי שאצליח לתקנה, בתאבת הבצע שלי הרגשתי שהיא שלי. אבל היא חכמה ממני, יודעת את האמת טוב מכפי שאי פעם אדע. גם אם ארוכות שנותיי משנותיה, גם אם רחבה יריעתי על אופקיה, לעולם לא אוכל להשאירה איתי. בסופו של דבר תעזוב, |