בכתבה שפורסמה על ידי שני ליטמן ב- 10.08.2014 בעיתון "הארץ"

מתרפק מבקר האמנות גדעון עפרת על עברו וטוען שהאמנות היום

טיפשית, משעממת, פחדנית ובורה משום שאיננה יותר אמנות מגויסת.

קישור לכתבה: http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.2402184 

גם לדעתי עובר על האמנות המקומית תהליך של רגרסיה בעשורים 

האחרונים, אבל לא מאותה הסיבה עליה מדבר מיודענו גדעון עפרת. 

עפרת הינו בוגר לימודי תולדות הדרמה ופילוסופיה. עוד משנות

השבעים, תקופה שבה לימד פילוסופיה בבצלאל, הייתה תפיסתו

פוליטית וגם היום לא השתנתה. הוא נמנה עם המורים שלימדו בזמן

המרד של שנות ה-70 בבצלאל, מורים שהטיפו ליצירה פוליטית על

בסיס התיאוריות המרכסיסטיות של אסכולת פרנקפורט וג'וזף בוייס,

אותו בוייס השמאן הגרמני שקבע כי כל אחד הוא אמן ואין עוד צורך

ללמוד אמנות כדי להיחשב אמן. על פי תפיסה זו מורים בבצלאל

הפכו את שיעורי הרישום לשיעורי שירה, דבר שגרם למייסד

מחלקת האמנות הפלאסטית בבצלאל, הצייר ג'ון בייל, להתפטר

מניהול המחלקה. בדין ודברים קשים שהוחלפו בין ג'ון לעפרת על

דרכי ההוראה במוסד אקדמי, כינה ג'ון את עפרת "קשקשן". כי על

פי השקפתו של ג'ון, שהיה אחד האמנים שלמדו ולימדו אמנות 

פלאסטית במיטבה, האמנות איננה פילוסופיה בלבד.

מרד מורי בצלאל שגייסו למאבקם את הסטודנטים בשנת 1977.

המרד בבצלאל הצליח לכמה מהמורים שפרשו או פוטרו מבצלאל,

הם זכו די מהר לעמדות מפתח בממסד האמנותי הישראלי.

גדעון עפרת המשיך לבקר אמנות, להעלות מעל כל במה ומתחת

לכל עץ רענן קבוצות של אמני ברברת, אמנים שהפכו כל אבן

תקשורתית כדי להציג את משנתם הפוליטית באמצעות "האמנות 

המושגית."

לדעתו של המבקר הנערץ, גם הצייר הפוליטי דויד ריב (תלמיד 

ממורדי בצלאל), לא מספיק בוטה במסרים הפוליטיים שלו בימים

אלה. לטעמו, הצייר גרשוני (מורה מהמורדים בבצלאל) היה מאחרוני

האמנים הטובים, משום שכתב בשנת 1977: "הבעיה של הציור היא 

 הבעיה הפלסטינית."

אז זהו שלא! מי שנאחז באמרת השפר של גרשוני טועה ומטעה. 

אמנות לא נמדדת לפי קריטריונים פוליטיים בלבד ולא חייבת להיות

מגויסת. הצייר הצרפתי הנרי מאטיס למשל, לא עסק ביצירה מגויסת 

במלחמות העולם הראשונה והשנייה ויצר אמנות פורצת דרך.

גם אמנים כמו: לוסיאן פרויד, פרנסיס בייקון, בלתוס, רותקו, ג'קסון

פולוק, וילם דה קונינג ועוד רבים אחרים לא עסקו באמנות מגויסת.

אז אולי צריך לראות את נסיגתה של האמנות בארץ דווקא תוצאה 

מכך ששררה פה תקופה ארוכה מדי אמנות מגויסת, ומוביליה לא

היו פלורליסטים, אלא פוליטיקאים עם אג'נדה סדורה, אג'נדה שלא 

אפשרה לאמנות אחרת להתפתח ולפרוח, ולכן את פירותיה הבאושים

של מדיניותם הפוליטית אנו קוטפים עכשיו.

מה שברור, במקום שבו ממסד אמנותי עשוי ממקשה פוליטית

בעלת גוון שמאל אחיד, פסל ישראלי בכל רמ"ח אבריו מסוגו של 

מלניקוב (הז'בוטינסקאי), נאלץ לברוח מהארץ בגלל רדיפה

פוליטת כדי לעסוק בנכר באמנות מינורית למחייתו.

----------------------------------------------------------------------------------------------

מצרף כתבה שכתבתי כאן בקפה באותו בנושא 

http://cafe.themarker.com/post/2929333/