כותרות TheMarker >
    ';

    אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם

    על פרשות השבוע והקשר לימנו אנו, חסידות, סיפורי צדיקים, שמירת השבת, על דברים שבין אדם לחברו ולסביבה, על דברים שבין אדם לבוראו

    האם השבת אבדה מקרבת את הגאולה? - פָּרָשַׁת כִּי תֵצֵא

    0 תגובות   יום ראשון, 7/9/14, 20:49

     בס"ד

    השבת אבדה מקרבת את הגאולה
    פָּרָשַׁת כִּי תֵצֵא 

     

    האם הילד הבכור הוא הילד המוצלח במשפחה?
    מורה למתמטיקה שאל שאלה את תלמידיו: אבא אחד הוריש את כספו מאה אלף דולר במזומן. בצוואה הוא כתב ככה: הילד הגדול יקבל חמישים אחוז, הילד השני יקבל שלושים אחוז, השלישי עשרים אחוז. כמה כסף במזומן יקבל הילד השלישי. אחד התלמידים ענה: תלולי איזה עו"ד הוא ייקח. צו ירושה זה עניין עדין ומסובך וכמה שזה מסובך באה הפרשה ומטילה פצצה: התורה קובעת שהילד הבכור מקבל כפליים. ז"א שאם יש חמישה ילדים מחלקים את הירושה לשישה חלקים והבכור נוטל שני חלקים ז"א שני שישיות.

     

    על מה הפרשה

    פרשת כִּי תֵצֵא היא פרשת השבוע השישית בספר דברים. היא מתחילה בפרק כ"א פסוק י' ומסתיימת בפרק כ"ה פסוק י"ט. שמה של הפרשה מקורו מהפסוק הראשון בה "כי תצא למלחמה על אויבך וכו' ". בפרשה שלנו יש ריבוי המצוות בגדול בתורה יש בה 74 מצוות.

     

    נושאי הפרשה

    - אשת יפת תואר.

    - ירושת הבכור פי שנים אף אם הוא בן אשה שנואה.

    - דין בן סורר ומורה.

    - דיני תליה.

    - השבת אבידה.

    - שילוח הקן.

    - הקם תקים עמו
    - הבכור לתת לו פי שניים דין זה שבכור מקבל פי שניים רמוז במילה בכור שכן האותיות המרכיבות את המילה בכור הן בית כף ורש בית היא השניים של אחדות כף היא שתיים של העשרות וריש היא שתיים של המאות מובא בשם הגר"א

     

    סמיכות הפרשיות

    יש עברה גוררת עברה מצווה גוררת מצווה. בגמרה יש מחלוקת האם דורשים סמוכים או לא. אומרת הגמרא גם למאן דאמר שלא. כולא עלמה שבפרשת דברים דורשים. היות שמשה רבנו אמר את זה כסדר, החל מראש חודש שבט ועד ז' באדר, אז כנראה שיש קשר בין פרשה אחת לחברתה.

     

    אשת יפת תואר
    הפרשה פותחת בנושא של אשת יפת תואר ומיד לאחר מכן בנושא של בן סורר, ומורה ולאחריה עוסקת התורה באדם שהומת במוות שנקרא סקילה שהוא החמור ביותר מכל המיתות של בית הדין.

    כתוב: [דברים כ"א כ"ב – כ"ג ] "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. כג לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה."

    יש כאן שלושה נושאים: אשת יפת תואר, בן סורר ומורה והשלישי כאשר סוקלים אדם תולים אותו על עץ ומיד מורידים אותו. אם דורשים סמוכים כל אחד מבין ששלושת הפרשיות האלו הם נושאים שמחוברים אלד לשני, ולכן אומרת התורה למה נסמכה פרשת אשת יפת תואר לפרשת בן סורר ומורה? לומר לך שאם אדם לוקח לו אשת יפת תואר סופו שיהיה לך בן סורר ומורה, וסופו שיסקלו אותו כי אדם סורר ומורה סופו שיחלל שבת ואז יסקלו אותו ויתלו אותו. כי לא יתכן שאשה שלוקחים אותה בכפיה ומגיירים אותה בכ]יה שתחנך את בנה על ברכי היהדות, אלא תלמד אותו גילולי אביה ואם לא יהרגו אותו שהוא עוד קטן יהרגו אותו שהוא גדול לאחר שילסטם את הבריות ויחלל שבת.

     

    מצוות השבת אבדה

    שלושה פסוקים שהתורה עוסקת בהשבת אבדה הגם שמצווה זו נזכרה כבר בפרשת משפטים, וגם התורה חוזרת כאן על פרטים שלא נאמרו שם.

    כתוב: [דברים כ"ב א' – ה' ] "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. ב וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. ג וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם ד לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ."

    אז אם כך שואלים המפרשים למה נסמכה פרשת אבדה לעניין שלא תלין נבלתו על העץ?

    אומר בעל הטורים: היות והתורה מדברת על עניין שאדם נהרג בסקילה ולאחר מכן תולים אותו על עץ ולאחר מכן מורידים וקוברים אותו, וסמיך ליין  את העניין של השבת אבדה: אומרת הגמרא ב[מסכת בבה מציאה ל' א'] (ברייתה) והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם הא כיצד היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהייתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת מהם". פעמים שאתה מתעלם מאבדה כגון כהן בבית הקברות שרואה אבדה שם אסור לו להיכנס להוציא את האבדה. כי אסור לו להיטמא כדי להוציא את האבדה. אם אז למה נסמכה פרשת השבת אבדה לאדם שתולים אותו על עץ? לומר לך: שאדם ניטמן בבית קברות והאבדה נמצאת שם כהן לא יכול להיכנס ולהוציא אותה. (אם יש שליח הוא יכול להשתמש בשליח)

    האבן עזרא אומר: שהפרשה של השבת אבדה נסמכה לתחילת הפרשה "כי תצא", לומר לך שאם אתה יוצא למלחמה שלא תחשוב שאתה פטור ממצוות מהשבת אבדה.

     

    כאמור כבר בפרשת משפטים נזכר עניין השבת אבדה: [שמות כ"ג ד' ] " כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ."

    לגבי פריקה וטעינה כותבת התורה [שמות כ"ג ה' ] "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ."

     

    חמש פעמים אחיך
    בפרשה שלנו חוזרת התורה חמש פעמים על המילה אחיך: "שור אחיך וגו'." "השב תשיבם לאחיך וגו'." "ואם לא קרוב אחיך וגו'." "עד ראש אחיך וגו'." ולבסוף "וכן תעשה לכל אבדת אחיך וגו'."

    וכשהוא מגיע חפריקה וטעינה שוב חוזרת התורה: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ"

    הרמב"ם מיד שואל בפרשת משפטים נאמר חמור שונאך, וכשמדובר באבדה שור אויבך, ואילו בפרשה שלנו מופיעה חמש פעמים "אחיך" ומשיב שם בהרחבה רבה.

    רביינו בחיי (רבי בחיי בן אשר אבן חלואה) כשהוא מדבר על מצוות השבת אבדה הוא כותב שהמצווה הזאת היא מצווה שמדרכי החסד והרחמים. ללמד שכולנו עם אחד. שיש לנו אב אחד שרצה בתועלת חברו, שירצה כל אחד לעזור לחברו, ושיחמול על ממנו, בן תהיה האבדה בעל חי ובין שלא. וזה שנאמר כן תעשה לחמורו, לשמלתו וכל אבדת אחיך.

    ומכיוון שהמצווה הזאת עוזרת לאחוות אחים לכן התורה חוזרת פעם אחר פעם על המילה "אחיך".

    ספר החינוך במצווה תקל"ח – שרש מצבה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכול וישוב המדינה, שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חיתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצווה הזאת שהיא בעמנו, יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים,
    [תהלים י"ט ט' ] "פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת יְהוָה בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם ". (בני אדם שוכחים דברים, מפתחות, ארנק, טלפון, גם בהמתם וחייתם בורחים תמיד)

    מוסיף רביינו בחיי ברמז לעניין של תחיית המתים. שהקב"ה מחזיר אבדה לבעליו באחרית הימים שישוב כל אחד לגורלו הראשון. ואז יהיה מחזיר אבדה לבעליו. "וכולנו יודעים שמצווה זאת נמצאת אלא בעם ישראל ולא בגויים וזהו שרמזו חז"ל לכל אבדת אחיך אך לא לאבדת גוי. לפי שלגוי אין חלק בהשם אלא יש להם אלוהי נכר. ואבדתו היא אבדה שלא נמצאת בארץ החיים ולא תחזור לבעליה לעולם.

    הפרשה הזאת רומזת שכל עניין תחיית המתים נמצאת אצל אחיך, רק אצל עם ישראל. אצל אומות העולם אין מושג של תחיית המתים.       

     

    הפאן ההלכתי של השבת אבדה
    רבותינו הפוסקים הרחיבו את עניין השבת אבדה לא רק לנושא שלאדם אבד שור או חמור או אבד לו שה ושמלה. מה קורה שאתה חוזר הביתה ומבחין שהשכן שלך השאיר את האורות ברכב דולקים? החמור לא נאבד הרכב נמצא הכול בסדר גמור. אם האורות נשארים כל הלילה 'הלך' המצבר, או מינימום תצטרך להביא כבלים. מדין השבת אבדה אתה חייב ללכת לשכן לצלצל לו בדלת ולהגיד לו ששכח את האורות דולקים. אדם שעושה את זה מקיים מצוות השבת אבדה. אותו דבר אם אתה רואה את הברז של השכן שלך דולף, או ששכח לכבות את המזגנים וכו'. כל איבוד ממון של חברך שאתה משיב לו את ממנו, נקרא השבת אבדה. אותו דבר אם אתה רואה מכמונת מהירות אתה מאותת לנהגים ממול. א. הם יאטו את המהירות אז כבר קיימת הצלת נפשות. ב. הצל אותו מקנס, מאיבוד ממון. אתה מקיים מצוות השבת אבדה.

    מהר"ם מרוטנבורג כותב: אם אחד יודע שחבר שלו שכח שנתן הלוואה למשהו. והוא מזכיר לו, הרי זה השבת אבדה.

    הרמב"ם [פירוש המשניות במסכת נדרים] כותב: "חיוב הרופא מהתורה לרפאות חולי ישראל" רופא מחויב מהתורה "רפא ירפא" זה רשות, מחיוב נכלל מהפסוק: "והשבותה לו וגו'." כותב הרמב"ם זה לא רק על רכושו זה גם על גופו. כשהוא רואה אותו מסוכן ויכול להצילו בגופו, בממונו או בחוכמתו – מקיים בזה מצוות השבת אבדה.

    אם אדם רואה שרכוש של שכנו או חברו עומד להינזק מנחשול מים הוא מחויב להציל אותו. מקור [גמרא במסכת סנהדרין ע"ג א'] " מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין על" הוא חייב להצילו שנאמר "והשיבותה לו וגו'."

    רש"י: " תלמוד לומר והשיבותו לו - קרא יתירא הוא למדרש השב את גופו לעצמו:

    הני מילי בנפשו - אם זה הרואהו יכול להצילהו יצילהו:".

    כתוב: [מסכת בבא קמא פ"א] אדם שטועה בדרך ואתה מחזיר אותו לנתיב הנכון זה נקרא השבת אבדה. "והתועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד". אדם שרואה את חברו טועה בכרמים, וטועה ולא מוצא את דרכו החוצה. מותר לו לחתוך זמורות כדי להוציא את החבר שלו.

     

    אסור להשיב אבדה לנכרי
    הגמרה אומרת שאסור להשיב אבדה לנכרי. התורה חוזרת חמש פעמים על המילה אחיך לומר לך שאסור להחזיר אבדה לנכרי. לא רק שאסור להשיב אבדה לגוי

    [בבלי גמרא סנהדרין ע"ו ב' ] " אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן, והמחזיר אבידה לגוי (השווה וחִבֵר כותי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו: שאף לכותי הוא עושה כן, שלא נצטווה עליהם) - עליו הכתוב אומר [דברים כ"ט י"ח – י"ט ] "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה. יט לֹא יֹאבֶה יְהוָה סְלֹחַ לוֹ וגו'. " למען ספות (לחבור, כמו 'ספו שנה על שנה' (ישעיהו כט א) " הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ.") הרוה את הצמאה (שָׂבֵעַ בדבר עם צמא לדבר זקן וילדה: זאת צמאה לתשמיש וזקן שבע, וכן גדולה לקטן)"

    מצאת ארנק של גוי ויש בו שם של אחמד מוסטפא ויש בו עשרת אלפים דולר, אסור להחזיר לו את האבדה. אומרת התורה: "לא יאבה השם סלוח לו".

    רש"י: ישראל נקראים צמאים והגויים נקראים רוויים כי הם מסתפקים בשבעת מצוות נח. אתה לוקח משהו שהקב"ה אומר לא להחזיר ואתה מחזיר אותו. "אם אתה רוצה להתראות כיפה נפש אתה עובר על מצוות הקב"ה. שמראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצוות בוראו שאף לנכרי עושה כן ולא נצטווה עליו. 

    כותב הרמב"ם בהלכות גניבה ואבדה פרק י"א הלכה ב' אבדת עובד עכו"ם מותרת. שנאמר "אבדת אחיך" והמחזירה הרי זה עובר עברה. מפני שהוא מחזיק יד רשעי עולם. וכאן, מוסיף הרמב"ם, ואם החזירה כדי לקדש שם שמים, הרי זה משובח.

     

    האוצר של הגוי
    תלמידיו של רבי שמעון בן שטח החליטו לקנות חמור לישיבה שישרת אותם. הם קנו חמור על ציודו מישמעאלי. החמור היה מטונף בבוץ. ולכן עמדו ושטפו וניקו אותו. והנה מצאו מרגלית יקרה מוחבאת באוכפו. מיד רצו אל הרבי והודיעו לו שהתעשר ועכשיו יוגלו לבנות ישיבה מפוארת וכו'. ענה להם "כלום אתם חושבים שאני רוצה להיות עשיר?", קראו לישמעאלי הזה. הלכו וקראו לו. ענו לו תלמידיו: "רבי למדת אותנו שאבדת גוי אסור להשיב", "ענה להם אני רוצה לקדש שם שמים", כשהגיע ונכנס לרבי. היה מדוכדך מאוד. שאל אותו הרבי, מה אתה כזה מדוכדך, ענה לו בקול שבור שאבד אבן יקרה שהיא כל רכושו עלי אדמות. שלף הרבי את השקית עם האבן, ושאל אותו האם זה זאת האבדה? כשראה אותה הישמעאלי קפץ משמחה ואמר: "ברוך אלוקי שמעון בן שטח".

     

    מעשה ברבי שמואל בן סוסרטי
    בירושלמי מופיע עוד סיפור: רבי שמואל בן סוסרטי מוצא ארגז של תכשיטי המלכה ברחוב (יש שם כתר עם יהלומים, תכשיטים לא רגילים. גם יש חותמת המלכות) ולוקח הביתה. למחרת רואה שלטים שיש פרס למי שמצא את קופסת התכשיטים של המלכה ויחזיר בתוך שלושים יום. אבל אם לא יחזיר עד שלושים יום וימצאו בידו את התכשיטים, אחת דתו למות (זה כתוב בכוכבית, למטה).

    חלפו שלושים יום ואף אחד לא החזיר. עכשיו הצבא מחפש אצל האזרחים. יש הודעות אזהרה ערב לפני כן. רבי שמואל מתעלם. אחרי שבועיים-שלושה שכבר החיילים מחפשים, הולך לארמון ומחזיר התכשיטים. מכניסים אותו למלכה והיא בודקת שאכן כל התכשיטים נמצאים. המלכה שואלת אם הוא לא ראה את המודעות. הוא אמר שידע על העונש, אבל לא החזיר, כי הוא לא צריך כסף, ולא מפחד מהמלכה, הוא החזיר כי הקב"ה ציווה על היהודי להחזיר אבידה. אם היה מחזיר בזמן המלכה הייתה חושבת שהוא רוצה כסף או מפחד. והוא רוצה שהמלכה תדע שהוא החזיר בגלל המצווה. אמרה המלכה: "ברוך אלוקי היהודים".

    אבל אם הייתה המלכה הורגת אותו? מותר לו לשחק בחייו? מי התיר לו?

    אנו לא יודעים את התשובה, אבל יודעים שרבי שמואל בן סוסרטי מלמד אותנו יסוד, שכדאי למסור את הנפש כדי שגוי יגיד ברוך אלוקי היהודים. כי הקב"ה ברא אותנו כדי שנקדש שם שמים.

     

    העיזים של ר' חנינא בן דוסא

    [גמרא במסכת תענית כ"ה א' ] " רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הָיוּ לוֹ עִזִּים. אָמְרוּ לוֹ: עִזֶּיךָ מַזִּיקוֹת, אָמַר לָהֶם: אִם מַזִּיקוֹת הֵן יֹאכְלוּ אוֹתָן דֻּבִּים, וְאִם לֹא – כָּל אַחַת וְאַחַת תָּבִיא לָעֶרֶב דֹּב בְּקַרְנֶיהָ. לָעֶרֶב הֵבִיאָה כָּל אַחַת דֹּב בְּקַרְנֶיהָ. וְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא מֵהֵיכָן הָיוּ לוֹ עִזִּים? אָמַר רַב פִּינְחָס: מַעֲשֶׂה וְעָבַר אָדָם אֶחָד עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ וְהִנִּיחַ שָׁם תַּרְנְגוֹלוֹת וּמְצָאָתַן אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, וְאָמַר לָהּ: אַל תֹּאכְלִי מִבֵּיצֵיהֶן; וְהִרְבּוּ בֵּיצִים וְתַרְנְגוֹלִין וְהָיוּ מְצַעֲרִין אוֹתָם, וּמְכָרָן וְקָנָה בִּדְמֵיהֶן עִזִּים. פַּעַם אַחַת עָבַר אוֹתוֹ הָאָדָם שֶׁאָבְדוּ מִמֶּנּוּ הַתַּרְנְגוֹלוֹת וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: בְּכָאן הִנַּחְתִּי הַתַּרְנְגוֹלוֹת שֶׁלִּי. שָׁמַע רַ' חֲנִינָא: אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ בָּהֶן סִמָּן? אָמַר לוֹ: הֵן. נָתַן לוֹ סִמָּן וְנָטַל אֶת הָעִזִּים. וְהֵן הֵן הָעִזִּים שֶׁהֵבִיאוּ דֻּבִּים בְּקַרְנֵיהֶן."

     

    אפ"י ההלכה אין ספק שהוא לא היה צריך לעשות את זה. על פי ההלכה היה צריך לתת לו את שווי התרנגולת ותו לא. הולך ר' חנינא בן דוסא שכל העולם ניזון ממנו שחי מכף חרובים מערב שבת לערב שבת, ומגדל תרנגולות ועיזים על ולמה? היכן הביטול תור? הידור במצוות אין ספק. הבן אדם לא חשב בכלל שזה מה שהוא ימצא מקסימום היה צריך לקבל חמש עשרה ש"ח ועכשיו קיבל חמש עיזים הוא המיליונר של השכונה.

     

    שדה שעורים של רבי פנחס בן יאיר
    [מדרש דברים רבא פרשה ג' ] " מעשה ברבי פנחס בן יאיר שהיה דר בעיר אחת בדרום והלכו אנשים להתפרנס שם והיו בידן שתי סאין של שעורים והפקידו אצלו ושכחו אותן והלכו להן. והיה רבי פנחס בן יאיר זורע אותן בכל שנה ועשה אותן גורן וכונסן אחר שבע שנים. הלכו אותן החברים לשם לתבוע אותן ליתן להן. מיד הכיר אותן ר` פנחס בן יאיר, אמר להם: "בואו וטלו אוצרותיכם" הרי מאמונתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של הקב"ה"

     

    מה מונח כאן?

    כדי להבין: יש גמרא [במסכת פסחים בדף קי"ג ] "שלושה מכריז עליהם הקב"ה כל יום: (למזיקים שלא יזיקו אותם) רווק הגר בעיר ואינו חוטא, עני המחזיר אבדה לבעליה ועשיר המעשר פרותיו בצנעה"

    עני מודיע לו מנהל הבנק שאם הוא לא מפקיד אלפיים שקל היום הוא הופך להיות מוגבל. העני נושא עיניו למרום "מאין יבוא עזרי?" הולך ארבע צעדים, מוצא ארנק ויש בו חמשת אלפים דולר. אם הוא הולך לצ'יינג' בפינה הוא מקבל ח"י אלפים פחות או יותר, הוא מסודר. הוא מוגבל אם לא מפקיד! ח"ו מתקשר לבן אדם יש פרטים ת"ז רישיון הכול. בעל האבדה שמח מאוד וקובעים להיפגש.

    עשיר המעשר בצנעה – בדרך כלל יש רעש וצי לתולים על כאלה.

    כותב הענף יוסף: יש כאן שלוש דוגמאות: לתאוות הגוף, לתאוות הממון ולתאוות הכבוד. רווק = תאוות הגוף, עני = תאוות הממון. עשיר = תאוות הכבוד.

    שאלה: מה זה משנה אם אתה נמצא במקום עבודה ויכול לגנוב כסף בלי בעיה, סופר, כל אחד שעובד ושומר על הידיים שלו ולא לוקח – הוא אדם שמתגבר על יום. אז למה צריך להכריז על אדם שמצא אבדה? זה הרי כסף לא שלו. אם ישים את זה בכיס הרי הוא גנב ככול הגנבים. מה ההבדל הגדול של עני שמתגבר על היצר שלו ומחזיר אבדה מול עני שמתגבר ולא גונב ממקום העבודה שלו?

    שואל רבי יוסף אנגל: (בליקוטי הש"ס מסכת ראש השנה דף ל"א א' ) תימא [בבלי גמרא מסכת בבא מציעה דף  כ"ח ב' ] "תנו רבנן בראשונה "כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם, זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנים ונוטלה" בזמן שבית המקדש היה קיים, היה בירושלים אבן הטוען - אבן הטוען או "אבן הטועים" הייתה אבן גבוהה מאוד בירושלים, ויש אומרים מחוצה לה, בימי בית שני בה הכריזו על האבידות. שמה של האבן "אבן הטועים" מקורה בכך שהטועים המחפשים את אבידתם היו באים לאבן זו. ויש גורסים: "אבן הטוען" - על שם שטוענים שם בעניין האבידות - דהיינו על המוצא לטעון שם כי האבידה שייכת לו. בימי בית שני, "בראשונה, כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים ואחר רגל אחרון שבעת ימים כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, התקינו שיהיו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות". כאשר היו מקרים רבים שהופיעו מתחזים, הוחלט להודיע על האבידה רק למכרים ולשכנים."

    משחרב בית המקדש (שיבנה במהרה בימינו התקינו שיכריזו עליו בבתי כנסיות). מתי מכריזים איך מכריזים זה כבר שאלות הלכתיות.

    שואל ר' יוסף אנגל דבר נורא: בש"ס הבבלי מובאים עשרות פעמים המילים משחרב בית המקדש,  רק במסכת ראש השנה מופיע כמה וכמה פעמים.

    באף מקום בש"ס לא כתוב משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימנו. למעט הפעם היחידה שזה כתוב בנושא של השבת אבדה. אם כך כתוב הוא אומר שיכתוב בכל מקום.

    למה בחר התנא משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו?

    תשובה: (אם תוספת של המהרש"ה) [בבלי גמרא מסכת מכות כ"ד ב' ] "אמר רב מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים" אני מפחד מהפסוק הזה: ואבדתם בגויים" [ויקרא כ"ו ל"|ח ] "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם." אני מפחד מהפסוק הזה אנחנו נאבד בתוך הגויים, הקב"ה יפזר אותנו בתוך העמים, ונתערבב בתוכם ואכלה אתכם ארץ אויבכם. אומר לו רב פפא: אולי זה לא כמו אבדת שעון, אלא כאבדת שה הפועה ומבקש את הרועה. "מתקיף לה רב פפא דלמא כאבידה המתבקשת דכתיב (תהלים קי"ט, קע"ו) "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי." השה אומר רב פפא ברגע שהוא אבד הוא רואה שהוא לא נמצא בעדר הוא מיד מתחיל לפעות. הרועה רואה שאחד חסר לוקח חליל ומחלל לו עד שהוא שומע ושב. השה מחפש את הרועה, והשה מחפש את הרועה. אולי לא נהיה כאבדה הלא מתבקשת כמו ארנק או שעון – אלא נהיה אבדה המתבקשת כמו שה.

    המהרש"ה במסכת מכות אומר דבר נפלא ביותר: [הגמרא במסכת בבא מציאה דף כ"ז ] דנה למה כתוב שור באבדה, למה כתוב חמור באבדה, למה כתוב שה באבדה ולמה כתוב שמלה באבדה. ואחרי כל זה כתוב: "וכל אבדת אחיך". בשביל מה אתה צריך את הכול? מגיעה הגמרה לאחר משא ומתן שלם לאורך העמד למסקנה השה מיותר. מהשה אין מה ללמוד. אומרת הגמרה: "ושה דכתבה בפרשת האבדה לכולה עלמה קשייה ולא הצריכה ליי. השה מיותר.

    כותב המהרש"ה: ואני רוצה לומר בדרך צחות. מה בדרך צחות? כתוב בפסוק: "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ וגו'." תעיתי כשה אובד כמו בפרשה שלנו של השבת אבדה שאתה לא יודע למה הוא נכתב, השה האמור בפרשת אבדה לא הצריכה לבקרו אבל הוא רומז לדבר מיוחד. על מה? על שה פזורה ישראל. הם השה דאבדה. והקב"ה בעליו של אותו שה. עם ישראל שנקרא שה
    שנאמר [יחזקאל ל"ד ל"א ] "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.". ביום הכיפורים נגיד אנחנו הצאן ואתה הרועה, ואנחנו נהיה האבדה המתבקשת. כשה אובד בקש עבדך. אומר המרש"ה: אני אגיד לך מה הלימוד: שהקב"ה יחפש אותנו כמו שמחפש שה אובד. ללמד שהקב"ה ישיב אותנו מהגלות.

    מסכם ר' יוסף אנגל: מצוות השבת אבדה היא מצווה שמעוררת את עניין בניית בית הבחירה, את בניית בית המקדש שייבנה במהרה בימנו.

    ברגע שאדם מחזיר אבדה זה מעורר בשמים את דברי השבח והקילוס לעם ישראל. "הם מחזירים אבדה!", "כנסת ישראל תועה ואובדת בגויים אז אם אתה מתנהג אתם מידה כנגד מידה אז תגאל אותם תחזיר את האבדה, תחזור בחזרה ריבונו של עולם לבית המקדש". יוצא שהשבת אבדה מעוררת את הרחמים בשמים לבניית בית המקדש.

    אם כך נוכל להבין טוב מאוד מה חנינה מגדל את העיזים, ומה רבי פינחס בן יאיר מגדל שדה שעורים, בשביל מה? אם המצווה הזאת ככל שמהדרים בה יותר זה מעורר יותר את רחמי שמים לבניית בית המקדש.

    מבינים מה ההכרזה
    העני שמצע את הארנק עם הכסף זה יכול להיות שלו ביושרה הוא מצא את זה בשבילו זה חיים! הוא מתגבר ומחזיר את הכסף לבעליו. אז הקב"ה מכריז עליו. בזכותך יבנה בית המקדש, בזכות החזרת האבדה הזאת אני אשיב בנים למקומם.

     

    מצוות שילוח הציפור
    [תלמוד בבלי גמרה במסכת ברכות] "כל האומר הקב"ה רחמן, עד קן ציפור מגיע משתקים אותו",כי מצוותיו של הקב"ה הם גזרות לא רחמים.

    כתוב בזוהר ברות, ברגע שאדם רואה יונה רובצת על הביצים או הגוזלים, לוקח מקל מגרש את האם ולוקח את הביצים והגוזלים והולך. היונה חוזרת ורואה שהקן שלה ריק אין ביצים או גוזלים. כתוב בזוהר הקדוש שהיא רוצה להתאבד. היא פורצת בבכי. "ריבונו של עולם לקחו לי את הילדים, היה לי ילדים בקן לקחו אותם. ומיד מתעוררת מידת הרחמים, שהקב"ה אומר כנסת ישראל – היה להם בית המקדש והקב"ה השרה את שכינתו עליהם, בבחינת אמא שרובצת על האפרוחים. באו הגויים זרקו אותנו מהקן. שלחו את הקב"ה כביכול מהקן ולקחו את האפרוחים – את כנסת ישראל שנמשלת ליונה. באותו רגע שהיונה בוכה מתעוררים הרחמים לכנסת ישראל.

     

    פיוט לסדר היוצרות
    "קן ציפור למרום הרים" מפרש המבאר (מדרש שוחר טוב): כתוב [בתהלים י"א א'] "לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד בַּיהוָה חָסִיתִי אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נודו [נוּדִי] הַרְכֶם צִפּוֹר" (כתוב נודוּ הוגים נוּדי)"אמר רב אכה בשעה שגלו ישראל אומות העולם שמחים להגלותם במקומו נודו כלפי מעלה וכלפי מטה. כלפי מעלה – כן איש נודד ממקומו.כציפור הנודדת מקינה. ואין איש אלא הקב"ה שנאמר [שמות ט"ו ג' ] "יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהוָה שְׁמוֹ" ואין מקומו אלא בית המקדש. שנאמר: [תהלים קל"ב י"ד ] "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ"

    אם מידת הרחמים מתעוררת בעת השבת אבידה אז ודאי שמצוות שילוח הקן מצטרפת אל זה ונסמכת לרשת השבת אבדה.

     

    מתנה לראש השנה

    בספר נתן דעת: מביא מה שבעל הטורים כותב בפרשת משפטים: הוא אומר שבתנ"ך כתוב בשלוש מקומות את המילה "טועה".
    הפעם הראשונה כתוב אצל יוסך הצדיק [בראשית ל"ז ט"ו] "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ"

    הפעם השנייה בפרשת משפטים: [שמות כ"ג ד' ] "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ."

    הפעם השלישית: [משלי כ"א ט"ז] " אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ."

     

    סוגי אבדות

    יש שלושה סוגים של אבדות: אבדת ממנו של אדם, אבדת גופו של אדם ואבדת נפשו של אדם. האבדה הגי חמורה זה השלישית. אבדת השכל. הוא לא תועה בכביש הוא טועה בדרך. הוא ירד מהדרך. הוא ירד מהמסלול של אברהם יצחק ויעקב.

    האור חיים הקדוש לומד ככה את הפסוק: "כי תראה את שור אחיך או שיו נדחים" שור – אלא בני אדם שמתנהגים כבהמות, אבל שיכים לאחיך שיכים לקב"ה. הקב"ה נקרא בשם אחיל. למה? כי כתוב למען אחי ורעי, פתחי לי אחותי רעייתי. הקב"ה אומר: בני אהובי. אם תראו אדם שמתנהג כשור אבל הוא שה שלי. אתם צאני, צאן מריעיתי. הוא שייך לילדים שלי. אבל הוא טועה בדרך. השב תשיבם לאחיך. תחזיר לי אותם. ואם אתה לא יודע איך להחזיר אותם, תביא אותם הביתה, לבית המדרש. נצטווינו בתורה ציווי שלישי: חוץ מהשבת ממון וחוץ מטעות אדם – התחילה שנת הלימודים 1.5 מילון ילדים הולכים לבית הספר הם לא מכירים את הקב"ה. הם לא יודעים מי זה בכלל. הם לא יודעים שמע ישראל. 1.5 מ' שֶייִם נדחים לא יודעים שיש קב"ה בעולם. הקב"ה מתחנן אלינו. "אם תראה את חמור אחיך או את שיו נדחים – השב תשיבם". תחזיר לי אותם.

     

    החפץ חיים מזכיר לנו שחובתנו להציל אדם טובע אפילו לשלם לאחר שיקפוץ ויציל אותו.

     

    אנו מצווים להתפלל על אלו שתעו מהדרך. בברכות התורה בבוקר: "ונהיה אנחנו וצאצאנו, וצאצאי צאצאנו צאצאי כל עמך בני ישראל – אז זה גם כולל את התלמידים של אורט וכו'.

     

    "ודע כל פעול שאתה פעלתו וידע כל יצור שאתה יצרתו"

     

    [תלמוד בבלי גמרא בבא מציעה פ"ד ] רבי יוחנן, המתעמל הליסטים, אחותו, חי אתה לתורה, חי אתה יפה לנשים. קיבל עליו חלשה גופו. וזה היה ריש לקיש.

    כתוב במגילת רות שראתה שהיא מתקשה חדלה לדבר אתה. הבינה שקבלתה אמת.

    יעקב נענש שהחביא את דינה שעשיו לא ישים עין עליה. (ומנע ממנו לחזור בתשובה) דינה בסוף נאנסה ע"י שכם בן חמור.

    אנחנו כל הזמן אומרים לקב"ה על תתעלם מתחינתנו, וחוסה נא ועל תתעלם. והקב"ה כביכול אוטם את אוזניו "לא סופר אותו". למה?

    כותב הרב שבו בספרו מעין בית השואבה: עונה לו הקב"ה: ידידי חביב שם למטה בקשתי בתורה אם תראה את שור אחיך או את שיו נדחים. אם אתה רואה את הילדים שלים שירדו מהדרך. תשיב אותם. תחזיר אותם אלי. אל תתעלם. כתבתי פעמיים בתורה אל תתעלם. אתה מבקש שאני לא יתעלם ממך. כתוב בתורה לפעמים מתעלמים: זקן ואיננה לפי כבודו. והקב"ה נקרא זקן מלא רחמים. אל תתעלם מהילדים שלי. 1.5 מ' ילדים לא יודעים מי אני. הם טועים מהשכל זה הטעות הכי חמורה.

     

    אם נסתכל על השור והשה של הקב"ה ולא נתעלם מהם – הקב"ה ישמע לתחינתנו ותפילתנו וכולנו נכתב ונחתם בספרם של צדיקים גמורים לשנת גאולה וישועה במהרה בימנו אמן

     

    דברים בשם אומרם:

    כ"ק האדמו"ר הרבי מליובאַוויטש, הרב שניאור אשכנזי שליט"א, הרב ברוך רוזנבלום שליט" א, הרב אורי זהר שליט"א, הרב הרצל חודר שליט"א, הרב יצחק בצרי שליט"א

     

    מקורות:

     ויקישיבה הידברות

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אריהאלוני1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין