המרכיב של התקשורת, בכל מערכת יחסים ובוודאי במערכת יחסים זוגית, הוא חשוב ביותר ודרכו ניתן לפתור לא רק את הבעיות בין בני זוג, אלא אף למנוע אותן עוד קודם שהן מתהוות.  

עד כמה נקודה זו חשובה, ניתן להבין מהדפוס הכל כך מוכר, של וכחנות בין בני הזוג – בכל מקום ובכל מעמד, עד שהנושא הזה הפך כבר כמעט לבדיחה קבועה, או נושא שעולה כל הזמן בסרטים, שבהם נסיעה משותפת במכונית הופכת לשדה קרב מילולי והתנצחויות בלתי פוסקות.

תקשורת קלוקלת מסוג זה איננה, לרוב, משהו מולד, כלומר היא איננה סוג התקשורת שאפיינה את יחסי בני הזוג מרגע שנפגשו וממשיכה ומלווה אותם לכל אורך הדרך המשותפת. ה"קצר" בתקשורת והשיח המתנצח, שיכול לגלוש לשיח לגלגני, סרקסטי ואף לחצי-אלים, עד לשיח "מלחמתי" מלא, נוצר במהלך החיים הזוגיים – לעיתים מהר מאד אחרי היווצרות הקשר ולעיתים באופן הדרגתי, התלוי באופי של כל אחד מן הצדדים.

כאשר אנו מזהים שיח בעייתי ברמה כזו או אחרת, זהו למעשה תסמין של חוסרים שונים מהצרכים שאותם ציפו לקבל שני הצדדים, או לפחות אחד מהם. הויכוחים, הריבים והטרוניות נועדו להביע, בתקשורת מעוותת, את מורת הרוח – ולמעשה מהווים איתות (בוטה) למצוקה.

טעות רווחת מדי, למרבה הצער, היא ההיגררות לדפוס שגוי זה של תקשורת במקום להתמודד נכון עם הבעיות שמחוללות תקשורת מסוג זה. משום כך, במאמר זה, אני מבקש להציף מספר טכניקות להתמודדות נכונה עם המצוקות שמתהוות בתוך החיים הזוגיים, באמצעות תקשורת נכונה.  

ראשית לכל, כדי להתמודד עם בעיה, כל בעיה, חייבים להיות מודעים לה. אם תיזקף בנקודה זו גבה, שהרי ברור שאם יש ויכוחים, מריבות וצעקות, ברור לכל עין שיש כאן בעיה. אלא שלא לכך אני מכוון. הכוונה היא שיש צורך בהבנה ובהפנמה שיש כאן בעיית תקשורת ולכן יש צורך ליצור תקשורת חדשה, חיובית, לפני הכל.

בניית תקשורת חדשה היא ליצור מצב של השקטת חוסר-הסובלנות, שהתפתח בתוך היחסים, לטיעונים של בן או בת הזוג. מובן, שהצד שני לכך הוא פיתוח היכולת לטעון טענות באופן שאינו גורר את הצד השני לתגובה קשה – לצורך זה יש צורך לוותר במודע על הצגה צינית או כעוסה של טענות – ניתן לומר אפילו שכדאי להפוך את הטענות לטיעונים.  

כדי לייצר את המצב הזה של השקטת חוסר הסובלנות, יש כמובן להגיע להסכמה על כך. במילים אחרות, יש לזמן לשיחה יזומה, את השותף/ה, ולהציע את המיתווה האמור – כלומר משהו בסיגנון של "הייתי רוצה לשנות את האופן שבו אנו מנהלים שיחה ויחד איתך לקבוע כללים חדשים". בניסוח הכללים הללו יוטלו מגבלות על צורת השיח ואיסורים על צורת התבטאות גסה, העלבות והקנטות שונות, לרבות לעגנות וסרקסטיות.

ברור עם זאת שיתכנו מעידות שבהן הדפוס הישן מנסה לפרוץ שוב ושוב. אסור להכנע לו ולהגיב במילים כמו "אני כל כך מכיר/ה אותך, ידעתי שזה לא יעבוד איתך!". ההבנה החדשה צריכה לכלול גם את העובדה שאנחנו בני-אדם ומועדים למעידות. חשוב להמשיך ולעבוד יחד עד ליצירת דפוס של תקשורת חיובית.  

כיצד אם כן צריך לנהל את השיחות בתקשורת החיובית? ניסחנו כאן מספר כללים פשוטים:

המנעות מהכללה. מאחר שבני אדם חושבים בסטריאוטיפים, הם מכלילים וכך למשל, אחד המשפטים השגורים ביותר בשיח בין בני-זוג הוא  "את/ה תמיד עושה...". אם אכן נפרוט למעשים את הפעולות השונות שבני-זוג מבצעים, אין אף פעם מצבים של "תמיד...". האשמה מסוג זה מכניסה את הצד השני למצב של "אשם תמיד" ולכן גם להתגוננות מתמדת שגולשת גם להתקפה על המתקיף. לכן, ככל שנמנע מלהשתמש בהכללות כך ייטב. 

בטאו את התחושות שלכם בקול רם. אל תניחו שהצד השני יודע לקרוא את התחושות שלכם באופן מלא, גם אם אתם חושבים שכך צריך להיות (אחרי הכל, "נשמות תאומות" או לא...?) – לעיתים רבות מאד, אנו מגיעים לכעסים ולתיסכול רק בגלל חוסר ביטוי של הרגשות, המכאובים והמצוקות שלנו – רק בגלל שאנו "דורשים" שהצד השני יבין מאליו. ההנחה הזו שגויה מן היסוד. במקום להזעיף פנים, או לשדר (לדעתכם) כאב ומסכנות, דברו על כך בגלוי. תתפלאו עד כמה אופן הפניה הגלוי, במקום מימיקה, יכול להיות אפקטיבי.  מצד שני, מילת אזהרה: אסור לעבור לקיצוניות השניה, של טרחנות בלתי פוסקת, עד כדי יצירת חוסר סבלנות של הצד השני.

אם אתם לא יודעים – אל תנחשו.  זוהי "בת דודה" קרובה של ההמלצה הקודמת: לא פעם אנו נגררים לטעות קשה בכך שאנו מניחים שאנחנו יודעים "למה". טעות קשה עוד יותר היא שאנו בטוחים שאנחנו יודעים. אנו יודעים "בדיוק", למה הוא או היא עשתה משהו מסויים, או למה הוא אמר מה שאמר. במקום זאת, שאלו אותו או אותה, למה היתה הכוונה, כדי לוודא שהבנתם נכון את משמעות האמירה, או המעשה. להתרגז אפשר תמיד, אז למה להקדים...?  

בטאו את הרגשות החיוביים. זוכרים למה נכנסתם לקשר הזוגי? זה היה בגלל שגרמתם לבן או בת הזוג להרגיש טוב, בגלל הרגש החיובי שהרעפתם זה על זו – בגלל המחמאות ההדדיות והאהבה.  כל אלה נדחקים למקום שכוח, לפינה חשוכה בלב, כאשר השיח נעשה שלילי.  שחררו את הרגשות החיוביים, תנו לי מהם מרחב – והם כבר יעשו את העבודה עבורכם. במילים אחרות, תנו מחמאות, חבקו, לטפוח ואימרו מילות עידוד.  דבר אחד אל תעשו: אל תשתמשו ברגשות החיוביים ככלי להענשה – כלומר תמנעו אותם מבן או בת הזוג כאשר אתם מבקשים להביע מורת-רוח.

גלו סבלנות ופתיחות כלפי ביקורת - והקשיבו. אכן, זוהי המלצה די קשה ליישום. כל ישותינו מתקוממת נגד הטחת ביקורת נגדנו והאשמתנו במיני מעשים, כוונות ואמירות שונות. קשה עוד יותר להמנע מלעבור מיד להתקפה נגדית ("ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה..."). בכל זאת, ההמלצה ארוכת הימים של "לספור עד 10", צריכה להיות מופעלת כאן. צריך לקחת נשימה ארוכה, לגייס את כל המשאבים הרגשיים ולהמנע מתגובה מיידית. במקום זאת הקשיבו לטענות, נסו לבודד את החלק המהותי שבהן (כלומר הניחו בצד את העלבונות הקטנים, או הגדולים, שבתוך הטענות) ורק אז השיבו עניינית. תמצאו שהרבה יותר נכון להדוף (אם יש צורך) טענות שאין בהן ממש אם מציבים מולן עובדות, או לקבל את הביקורת - אם יש בה ממש.  

בניית תקשורת טובה היא עבודה של ממש – והיא לחלוטין לא פתרון של "זבנג וגמרנו". כל הטכניקות שהצענו כאן דורשות רצון הדדי ומחוייבות לבניית קשר מסוג אחר, שלעיתים אפילו לא היה קודם לכן – בעיקר היא מחייבת זמן של שבועות אחדים, שבהן מתורגלת התקשורת החדשה. התמורה שווה את כל המאמץ.