כותרות TheMarker >
    ';

    עולם כמנהגו נוהג

    זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.
    [...]
    אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
    [...]
    כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
    [...]
    כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

    (מתוך חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)

    ארכיון

    0

    אירא רע

    33 תגובות   יום שבת, 9/2/08, 19:51

    קרה לכם פעם שהושטתם יד לאדם במצוקה, ממש יצאתם מעורכם בניסיון למשות אותו מהמצולה, וברגע שנעמד הלה על קרקע יציבה, הוא ירק בפניכם והמשיך הלאה בחייו בלי להביט עוד לאחור? 

     

     לי זה קרה לפני כשמונה חודשים. מובן מאליו שהתקשרתי לחברתי הטובה כדי לקבל מעט נחמה. בתה שהקשיבה לשיחתנו ביקשה לדבר איתי. 

     

     - "אני מבינה שמישהי שחשבת שהיא חברה שלך פגעה בך מאוד", אחזה הצעירונת את השור בקרניו.

     - "נכון מאוד", אמרתי וחשתי לפתע מטופשת מאוד.

     - "אני לא מאמינה בחברות טובות, רק במשפחה שלי, בבן זוג שלי, בילדים שלי", אמרה ספי. 

     

     ומדוע חשתי כה מטופשת לפתע?  

     

     כי אצל ספי, בתה של חברתי הטובה, אובחנה כמה שבועות קודם לכן מחלת לוקמיה חריפה. בעודי כואבת את רגשותיי הפגועים בשל בגידת החברה ניצבה ספי בפתח המערכה הגדולה והגורלית ביותר בחייה, שעיקרה היה חייה עצמם. 

     

     ביקרנו אותה בבית החולים מיד כשהתברר מצבה. הדבר הראשון שעשו הרופאים היה להפיל את העובר שנרקם בה. חוץ מחיוורון קל בפניה וממבט מעט מבולבל, שעדיין לא עיכל את כובד הבשורה, לא ניכר בה שום דבר שונה. שלחו אותה הביתה, ופתחו בחיפוש חובק עולם אחר דגימת מח עצם מתאימה. 

     

     כשדיברה איתי על רגשותיי הפגועים, טרם פרצה המחלה, אך היא ידעה היטב מה עומד בפניה: הטיפול המקדים להשתלה, ההשתלה עצמה, הבידוד של ארבעים הימים בעקבותיו. היא סיפרה לי שלראשונה בחייה היא אוכלת ללא הגבלה וציינה בסיפוק את מספר הקילוגרמים שהעלתה במשקלה, "כדי שתהיה לי רזרבה לתקופה הקשה". היא ניקתה את ביתה בחריצות רבה, קראה ספרים על התמודדות עם הסרטן וצפתה בקומדיות מטורפות, שרה וצחקה עם ילדיה הקטנים. רק בלילות הייתה ניעורה מפחד המוות ומחניקה קולות בכי. 

     

     - "כולם אומרים לי שאני צריכה להילחם, שאם לא אלחם – לא אנצח", אמרה לי. "ואת יודעת? ברגע שאני שומעת את המילה הזאת 'מלחמה', בורחים ממני כל הכוחות. לי יש דרך אחרת. החלטתי לקבל הכול באהבה. מה שיבוא – יבוא. וזו תהיה הדרך שלי להתגבר על המחלה". 

     

    שבועות אחדים לאחר מכן פרצה המחלה בכל עוזה. ההשתלה לא עלתה יפה. בשבוע האחרון לחייה הייתה הכרתה מעורפלת ממורפיום, אך היא דיברה בצלילות עד לרגע האחרון שבו צנח ראשה הצעיר בכבדות אל חזה. היא הייתה חבוקה בזרועות אמה, חברתי. 

    "אומרים יש בעולם נעורים, איפה הם נעוריי?", שרה אישה אחת על קברה.  

    "אלוהים?" אומרת לי חברתי, "אם תביאי אותו אליי, אני חונקת אותו על המקום." 

    ובמקומות מבודדים ונטושים היא זועקת את כאבה אל השמים המנוכרים. 

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (30)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/9/09 16:30:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-09-12 16:10:25

      לא, היא לא ידעה כלום. גם חברתי לא ידעה דבר. האבא ידע מראש שיש רק שניים-שלושה אחוזי סיכוי. נוסף לחומרת המחלה הייתה לה בעיה מיוחדת. אין לי ידע שום ידע ברפואה, אבל נאמר לי שהדם שלה הצמית כל דם שקיבלה בעירוי.

      יש סוג של בדיקה שנקראת ציקוגינטיקה, ולסוג מסויים של אנשים יש נטיה כרומוזומית

      שלא מאפשרת שום טיפול, כמו כימותראפיה שאיננה אפקטיבית ואינה מחסלת את התאים החולים.

      כמה חוסר מזל.

       

       

      לא, היא לא ידעה כלום. גם חברתי לא ידעה דבר. האבא ידע מראש שיש רק שניים-שלושה אחוזי סיכוי. נוסף לחומרת המחלה הייתה לה בעיה מיוחדת. אין לי ידע שום ידע ברפואה, אבל נאמר לי שהדם שלה הצמית כל דם שקיבלה בעירוי.
        12/9/09 15:46:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-09-12 15:31:41

      תודה, פנינה יקירתי. יישר כוח על הפענוח המדויק של התחבולה הספרותית בפתח הקטע.
      לפעמים קצת מסקרן לדעת איזה מין לוחם את/ה עצמך היית. את כבר יודעת לגבי עצמך. מקווה מאוד שלא אצטרך לגלות את זה.

      מאחלת לך בריאות טובה ואריכות ימים. וגם שוב, שנה טובה!

       

      ותודה ששלפת את הפוסט הזה מתהום הנשייה.

       דליה, זו הזדמנות להוסיף כמה מילים על בתה של חברתך ,יש משהו בהתנהלותה  כפי  שתארת ,בימים לפני ההשתלה

      ואני חושבת שיש שם נקודה הראויה,להבהרה. 

      היא כמו בנתה סוג של פרידה, כמו נפרדה בכל העשיה שלה. זה חלחל בי רק עכשיו.

      זה מעניין,האם היא ידעה בתוכה משהו?, או שסוג של השלמה אפף אותה לקראת הסוף,אפילו באופן לא מודע

      את יודעת? או אולי חברתך ידעה?

       

      תודה, פנינה יקירתי. יישר כוח על הפענוח המדויק של התחבולה הספרותית בפתח הקטע.
      לפעמים קצת מסקרן לדעת איזה מין לוחם את/ה עצמך היית. את כבר יודעת לגבי עצמך. מקווה מאוד שלא אצטרך לגלות את זה.

      מאחלת לך בריאות טובה ואריכות ימים. וגם שוב, שנה טובה!

       

      ותודה ששלפת את הפוסט הזה מתהום הנשייה.

        12/9/09 14:55:

      איזו כתיבה יפה!

      כמה חכם ולגיטימי

      היה להביא את הקורא עם פתיח כזה.

      כן ,כדי להביא אותו לקריאת פוסט זה.

      כי למול עינייך עמדה מטרה להוציא מאזורי "הלא נעים"

      נושא שנוי,לא סקסי,מפחיד מאיים ומה לא?

      שווה כרגע הקפצה, ואני בטוחה שייכנסו שוב .

      לחימה במחלה שונה אחד מהשני ראיתי ונכחתי בעניין.

      מי יודע, מיהו הלוחם "הנכון"? אולי כשניצלים ,מפתחים קצת 

      "נוסחאות" בלתי מוכחות. כמה קשה להודות דליה,שאין

      לנו ממש שליטה, נוסחה , ואנחנו בני תמותה ככלות הכל.

      עם זאת הוכיחו במחקר שנעשה באונ שיקגו, 

      שבחוגים מאמינים ,דתיים מאוד אחוזי ההבראה גבוהים

      מן הרגיל. חומר למחשבה! נכון?

      תודה רבה על האיזכור.היה שווה לבוא לפה.

        18/7/08 22:54:

      להתראות

      כל טוב

      שולמית

        18/7/08 19:46:

      גם אני איני יודעת עדיין, אבל עד יום ראשון יהיו ברשותי כל הפרטים, ואעדכן אותך בהודעה אישית. כאמור, הסיור יתקיים בשעות הבוקר, וניסע במכוניות של הסטודנטים.

      להתראות,

      דליה

        18/7/08 19:10:

      שלום דליה

      עדיין איני  יודעת היכן ומתי הפגישה

       כל טוב

      שולמית

        18/7/08 18:57:

      שולמית,

      תודה על תגובתך המפורטת.

      את תגובתי לתגובתך אומר לך בע"פ כשניפגש ביום שלישי.

      אני מקווה שתהיה לנו הזדמנות לשוחח במהלך הסיור.

      כל טוב,

      דליה

        18/7/08 16:32:

      שלום דליה

       

      תמיד חשבתי שאבדן ילד הוא מצב בלתי נסבל. בכלל תמיד חששת מצער שעלול לפקוד אדם אם יקרה משהו לילדו. זו אחת הסיבות שגרמו לי להימנע מלהביא ילד לעולם. היו לכך סיבות נוספות אך לא זה המקום לדון בהן. בכל זאת החיים זימנו לי צער גדול שנבע ממותה של ידידה, מהתאבדותה. חשתי אשמה שלא עשיתי די למענה . אני כותבת זאת כדי לומר לך שעדיף לחוש נבגדת מאשר אשמה. תתברכי בכך שעשית את הטוב ושטוב לה. לא אחת, אנשים מתנתקים מאלה שעצם המפגש עמם מזכיר להם את המצב הנורא שבו היו. 

         

      שמתי לב שבכל פעם שקרה לי דבר מה מצער, שאין חזרה ממנו חשתי געגועים לחיי לפני אותו אירוע. לאותם החיים ששבהם נהגתי, לא פעם, להתלונן, לשקוע, לעתים, ברחמים עצמיים ולהתלונן.

       אני מזכירה זאת לעצמי כשאני מתחילה לגלוש במורד ועושה הכל כדי לשלוף את עצמי ממלכודת הצעראף כי הצער  פירנס את יצירתי.

       

      שלא נדע מצער

      שבת שלום

      שולמית

       

       

       

       

        17/3/08 21:24:

      אני נושאת את כל השאלות האלה מילדוּתי, כמו שאפשר להבין מקריאת הפוסטים הראשונים שלי פה.

      אחרי 40 שנה של שאלות לא-פתורות הבנתי שבמקום לחפש תשובות, עדיף להתרכז ולהתמקד בדברים הטובים, ולו גם הקטנטנים ביותר, ולקוות שלא תתרגש עלינו פורענות קשה. ואם חלילה תתרגש, או-אז ניאלץ להתגבר גם עליה, כי כמו שכתב דוד אבידן:

      "מה שמצדיק יותר מכול את הבדידות, את הייאוש הגדול, הוא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו לאן ללכת".

       

      ותודה לך. 

        17/3/08 20:42:

      כתבת באופן עניני ובכל זאת הרגש מצא לו את הדרך לפרוץ.

      האסון עליו סיפרת מעלה כל כך הרבה שאלות ושב ומאשר לי שאין חוקיות ואין שליטה ואין אנו יכולים לצפות מה ילד יום.

       

        6/3/08 09:20:

       

      צטט: לי-את 2008-03-06 08:45:39

      קשה למצוא מילה שתתעלה מעל למה שמתעורר בך לאחר קריאת פוסט שכזה. אני מרגישה מטופשת, קטנה, ונדמה כי ההחלל שנפער בי בזמו שאני קוראת מסוגל לבלוע גם אותי לתוכו אם לא אשים לב.

      המילה פרופורצייה מרגיזה אותי עכשיו!

       

      נ"ב: אבל אין שום סיבה מוצדקת להרגיש קטנה ומטופשת, יקירתי, כי את לא!

        6/3/08 09:10:

      אני מסכימה איתך. בהקשר הזה "פרופורציות" מאבדות משמעות.

      גם קשה לי לקבל ש"הכול בבחירה - ה-כ-ו-ל.

      להיות שמחים בחלקנו, צנועים ואסירי תודה."

      לחברתי קשה מאוד לשמוח עכשיו בחלקה ולהיות אסירת תודה...

        6/3/08 08:45:

      קשה למצוא מילה שתתעלה מעל למה שמתעורר בך לאחר קריאת פוסט שכזה. אני מרגישה מטופשת, קטנה, ונדמה כי ההחלל שנפער בי בזמו שאני קוראת מסוגל לבלוע גם אותי לתוכו אם לא אשים לב.

      המילה פרופורצייה מרגיזה אותי עכשיו!

      1. תחיה כאילו מחר הוא יומך האחרון

      2. תחיה כאילו מחר הוא תחילת שארית חייך

      הכל בבחירה

      ה-כ-ל.

      להיות שמחים בחלקנו, צנועים ואסירי תודה, תמצית האושר.

      שימור אנרגיה.

      המון בריאות וכוכב מחבק על המסר שחילחל הודות

      לכתיבתך הכנה והנבונה.

       

        17/2/08 11:14:
      תמר, יקירתי, היטבת לתאר גם את תחושותיי. תודה.
        17/2/08 00:31:
      דליה יקרה, אני שוברת את הראש מה לכתוב בתגובה. אחרים הגיבו כאן נפלא לרשימתך הכואבת והנוגעת. כנראה נמשיך, למרות הכול, לחוות גם את עלבונותינו הקטנים והיומיומיים, שלעתים הם אולי רק כסות לכאבים גדולים יותר, ולעתים אינם אלא עצבנות הורמונלית שמחפשת כתובת. ובכל זאת, עם השנים אני מוצאת שההיכרות עם אסונות-אמת, ועם שבירותם של חיינו המוגנים והטובים והשמחים, אכן מעניקה פרספקטיבה על אירועי יומיום מעצבנים או מעליבים או מכאיבים. וההצטערויות הקטנות מתפוגגות הרבה יותר מהר מבעבר. ועם זאת,  כשהאסון הוא של אדם קרוב, צערו מחלחל אליך ומלווה אותך, ושמחתך על הבריאות והיציבות והאהבה והנאה בחייך - כבר אינה שלמה.
        16/2/08 19:59:

      תודה, מוליק, על ביקורך.

       

      אני מרגישה דווקא הפוך: המוות מקנה קנה מידה לדברים.

      נותן משמעות לכל רגע ורגע, ומרוקן ממשמעות כל רגע ורגע.

       

       

      צטט: מוליק בנטמן 2008-02-14 20:32:39

      המוות מתקשה להקנות לדברים קנה מידה

      הוא נטול צבע, טעם ונפח

      מותיר אותנו שקופים.

       

       

        14/2/08 20:32:

      המוות מתקשה להקנות לדברים קנה מידה

      הוא נטול צבע, טעם ונפח

      מותיר אותנו שקופים.

       

        11/2/08 12:16:

       

      צטט: רונתי 2008-02-11 10:33:27

      אז סליחה שאני עדיין בנושא האמונה למרות שזה מתאים דווקא לפוסט אחר שלך...

      "יען כי ראיתם האמנתם, אשרי המאמינים ואינם רואים" אני מצטטת מן הזיכרון את אותו האיש שאין לנקוב בשמו.

      מי שמאמין באמת, אסונות לא לוקחים ממנו את האמונה ומי שלא מאמין - נסים לא יביאו אותה... עובדה שאלוהים עשה כל כך הרבה נסים לעם ישראל במדבר, ובכל זאת רפתה אמונתם שוב ושוב אחרי זמן קצר.

       וכמובן, אין תנחומים לאסון כזה.

       

      נכון. לכך בדיוק התכוונתי כשכתבתי שהאמונה היא סוג של רגש ושקשה לבחור ברגשות. ולכן ציינתי שאני מקנאת במאמינים. להעביר את הגלגול הזה על פני אדמה כשמנוע-טורבו שכזה מייצב את גווך... מה אומר? להביט בעיניים קטנות אמונה ולהוריק מקנאה. ואני לא צינית.

        11/2/08 10:33:

      אז סליחה שאני עדיין בנושא האמונה למרות שזה מתאים דווקא לפוסט אחר שלך...

      "יען כי ראיתם האמנתם, אשרי המאמינים ואינם רואים" אני מצטטת מן הזיכרון את אותו האיש שאין לנקוב בשמו.

      מי שמאמין באמת, אסונות לא לוקחים ממנו את האמונה ומי שלא מאמין - נסים לא יביאו אותה... עובדה שאלוהים עשה כל כך הרבה נסים לעם ישראל במדבר, ובכל זאת רפתה אמונתם שוב ושוב אחרי זמן קצר.

       וכמובן, אין תנחומים לאסון כזה.

        11/2/08 07:05:

       

      צטט: רונתי 2008-02-11 04:29:32

      א-פרופו(רציות)

       בזמן האחרון נתגלו לי כל מיני פגמים בדירה החדשה ששכרתי ואני מאבדת על זה זמן ועצבים. והנה ביום ששי הוזמנתי לאירוע כלשהו, וסידרו לי טרמפ מחיפה - היפ היפ הוריי - ובעודי טוחנת במוחי את תלאותי הפעוטות, עצר לידי ג'יפ אימתני ובתוכו בחור צעיר. זה הטרמפ. יש תו נכה על הרכב. 

      תאונת דרכים בצבא, משותק מהחזה ומטה.

      עליז ופטפטן. חבר שלו נרדם על ההגה. הם חברים עד היום.  למה לכעוס? למה להאשים? שום דבר לא ישנה את העובדות.

       ואגב - הוא מאמין. גם משפחתו.

       

      רונתי, יקירה. איך עשית לי את זה? אחרי שקרמנו עור וגידים שלוש פעמים ברחת ממני לחיפה...

       

      ועכשיו הערה קטנה ברצינות. אני מאמינה שגם חברתי הייתה הופכת למאמינה לו ניצלה בתה בנס רפואי. ועוד דבר קטן. אמונה, אפילו חסרת שחר לחלוטין, מפיחה תעצומות נפש במאמין. לכן אני מקנאה במאמינים. הלוואי שיכולתי לבחור להאמין. אמונה היא רגש, ורגש קשה לבחור. אמנם יהיו שיאמרו שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. נעשה ונשמע. אבל אצלי זה לא עובד ככה.

       

      אויש. התגובה הזאת מתאימה לפוסט על המסע בחלל הפנוי...

        11/2/08 06:53:

       

      צטט: עולילית 2008-02-11 00:09:31

      רק על האומץ לכתוב את הדברים בצורה ישירה, בלי התיפיפויות, מגיע לך כוצל"ש (כוכב+צל"ש).

      אגב, הדיוק הזה מאפשר מרחב רב לקורא: לחשוב, להזדהות, להבין וגם...להזדעזע

       

      קוראים כמוך הם ברכה לכותבים.

      למעשה, גם כותבים כמוך הם ברכה לקוראים. ברשותך אמליץ לכולם, ובעיקר לחברתי שהיום הוא יום הולדתה (מזל טוב, יקרה שלי!), על קריאת רשומה מיוחדת שלך.

        11/2/08 04:29:

      א-פרופו(רציות)

       בזמן האחרון נתגלו לי כל מיני פגמים בדירה החדשה ששכרתי ואני מאבדת על זה זמן ועצבים. והנה ביום ששי הוזמנתי לאירוע כלשהו, וסידרו לי טרמפ מחיפה - היפ היפ הוריי - ובעודי טוחנת במוחי את תלאותי הפעוטות, עצר לידי ג'יפ אימתני ובתוכו בחור צעיר. זה הטרמפ. יש תו נכה על הרכב. 

      תאונת דרכים בצבא, משותק מהחזה ומטה.

      עליז ופטפטן. חבר שלו נרדם על ההגה. הם חברים עד היום.  למה לכעוס? למה להאשים? שום דבר לא ישנה את העובדות.

       ואגב - הוא מאמין. גם משפחתו.

        11/2/08 00:09:

      רק על האומץ לכתוב את הדברים בצורה ישירה, בלי התיפיפויות, מגיע לך כוצל"ש (כוכב+צל"ש).

      אגב, הדיוק הזה מאפשר מרחב רב לקורא: לחשוב, להזדהות, להבין וגם...להזדעזע

        10/2/08 20:18:

       

      צטט: ~s~ 2008-02-10 20:11:06

      לא העזתי להגיב.

      פשוט אין מילים. אפילו הפרופורציות מתביישות ומרכינות ראש

       

      תודה לך, שני היקרה.

        10/2/08 20:15:

       

      צטט: nyx 2008-02-10 19:56:47

      אכן, שיעור קצר בפרופורציות יכול להיות מתסכל כשהוא בא ממישהי עם כזו התמודדות.

      כאב הסיפור הזה שלך.

       

       

      קצת לא "הוגן" איך שבניתי את הסיפור. זה התחיל כביכול בעניין אחד שפיתה את הקורא פנימה, והנושא העיקרי שונה לגמרי. אני הרי יודעת שיש לאנשים מגננות מול סיפורים כאלה, ואני עקפתי אותן באמצעות מעין תחבולה רטורית.

       

      אבל השיעור הזה דווקא לא היה מתסכל. ההיפך. הוא היה מאיר עיניים.

       

      ההתמודדות הגדולה כרגע היא של חברתי הטובה. מחר היא חוגגת יום הולדת, ולראשונה לא אוכל לשיר באוזניה את השיר המסורתי. אאחל לה את כל האיחולים הטובים והיפים, אבל יהיה ברור לשתינו כי ארבעה חודשים לאחר מות הבת, אפילו יום הולדת אינו סיבה לשמחה גדולה. אני מקווה שבשנה הבאה יהיה קל יותר.

       

      ותודה לך על תגובתך. לא פשוט וקל להגיב לסיפור כזה.

        10/2/08 20:11:

      לא העזתי להגיב.

      פשוט אין מילים. אפילו הפרופורציות מתביישות ומרכינות ראש

        10/2/08 19:56:

      אכן, שיעור קצר בפרופורציות יכול להיות מתסכל כשהוא בא ממישהי עם כזו התמודדות.

      כאב הסיפור הזה שלך.

      פרופיל

      וירצי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      פוסטים אחרונים