העץ העצוב

מי שטייל בארץ לאחרונה נחשף לתופעה בוטנית מרתקת. עצים במיוחד מזן התאנה החלו להצמיח שקיות ניילון. הסברה הפופלארית היא שמקור התופעה המופלאה הוא הפסוק המקראי הידוע "וקשרתם את ניילוניכם על עץ השדה"... אפס אם כל הכבוד לתורתנו הקדושה קרוב לוואדי שמקור התופעה מגיע מהמנהג הפגני של קשירת סרט בד סביב עץ כחלק מפולחן העצים. ובעצם מה זה משנה מהו מקור המנהג, קשה שלא להתפעל מהכוונות הטהורות של קושרי הניילון למיניהם – יש מי שמקווה לפרנסה , יש מי שמחפשת זיווג, יש מי שמבקש בריאות, ויש המייחלת לפוריות – כל אחד חושב על טובתו – אבל אף אחד לא חושב על טובת העץ.

החוף העצוב

להבדיל מהעצים המסתפקים רק בשקיות ניילון החופים (נו וגם הנחלים, היערות, המערות...) מתהדרים בפסולת מכל שבעת המינים: עטיפות חטיפים, כוסות קלקר, שברי זכוכית, חיתולים חד פעמיים, שיירי אוכל, פחיות משקה ריקות וכמובן שקיות ניילון. המקור לתופעה הרבה יותר נאצל מאמונה פאגאנית – כאן כבר מדובר באמונה הנאצלת שהארץ "שייכת לי" – ומכיוון שהיא שלי הרי שיש לי את הזכות המולדת להלבישה בכל דרך שבא לי או בפרפרזה לאלתרמן: "נלבישך שמלת חרבון ורפש". יתר על כן, אין כמו בדל סיגריה מעוך, או שיירי פלסטיק שבור כדי ל"סמן טריטוריה", כדי להניח טביעת אצבע כך שלאיש לא יהיה ספק למי הקרקע שייכת... וכמו בסיפור העץ גם כן כל בעלי האמונה מצליחים לראות רק את עצמם אבל איש מהם לא רואה את החוף (שהפך לגעגוע לחול).

אז ברוח הימים הללו – כשהפטריוטיות הועלתה לקדמת הבמה, שכל אדם מהישוב חש צורך עז לפאר את צבאנו האדיר, כאשר משטרת מחשבות רודפת את התבוסתנים שאינם מפגינים מספיק פטריוטיזם, הנה רעיון קצת יותר צנוע (וקצת פחות מתלהם) לאהבת הארץ. לקחת שקית ניילון, לאסוף מקצת מאותן שאריות לפחי האשפה ולהחזיר לארץ קצת ממה שהיא נותנת לנו.

וקצת על הבלוגיאדה

ואולי הנטייה שלנו ללכלך מגיעה ממקור אחר לגמרי, מאשר האמונה ש"הכל שייך לנו”. אולי טקס תשליך הפסולת מהווה מרכיב חשוב בתחושת הסיפוק העצמי שלנו? אם למישהו נראה שיש כאן מן ההפרזה הוא מוזמן לסיור בקהילות האינטרנטיות השונות. כמה מהכותבים (והמגיבים) מרגישים צורך עז לטנף על זולתם? העניין הוא לא ביקורת, אפילו לא ביקורת חריפה (שכותב שורות אלו מרבה להשתמש בה) – אלא הצורך לשגר מדי מספר מילים איזה כינוי אדיב כמו "אידיוט" לחלל האוויר, שלא לדבר על הספורט הלאומי להפוך את האחר לשטן. ואולי גם במקרה הזה "שקיות הניילון" יכולות להועיל? 

*** ואי אפשר לדבר על אהבת המולדת מבלי לקשר ליצירת המופת הבאה

מילים: נפתלי הרץ אימבר, לחן: לא ידוע, ביצוע: אביגדור ליברמן, לווי: גיל לוויס