נו, כבר צפיתם בסרט החדש והמדובר של הבמאי ריצ'רד לינקלייטר "התבגרות"? לפני כמה שבועות התפרסמו ב'הארץ' ביקורות נלהבות ונרגשות על הסרט ועל הבמאי ויצירותיו וכבר אז הרעיון שבה את ליבי. צילום של סרט לאורך 12 שנה ואפשרות לצפות בגיבורים שלו מתבגרים באמת ולא בכאילו, בעזרתם האדיבה של מאפרים מיומנים. אז הכנסתי את הבילוי ל- to do list שלי ואתמול סופסופ הזדמן לי לעשות עליה וי. ואכן, איזה סרט! שלוש שעות עברו להן ביעף, בהנאה גדולה, עם צחוק ובכי והזדהות גדולה. במקרה שלי ההזדהות היתה עם האמא של המתבגר, מפאת גילאים זהים, אבל כל השחקנים בסרט משחקים נפלא. אם עדיין לא הזדמן לכם לקרוא ביקורות על הסרט, אז אספר לכם בקצרה (כמה שאפשר לספר בקצרה עלילה של סרט שמתמשך שלוש שעות תמימות) שהסרט מלווה ילד אמריקאי בשם מייסון מגיל שש ועד לקולג'. כמובן שיחד עם הילד מלווה הבמאי גם את משפחתו - אמו, אחותו, אביו וכל בני הזוג של אמו לאורך השנים. בבית הספר, בבית, עם החברים. על האם עוברים חיים לא פשוטים בכלל. הבחירה שלה בבני זוג לא ממש מוצלחת והיא נפרדת מאבי ילדיה ואח"כ מתחתנת ומתגרשת ושוב בזוגיות ושוב מתגרשת. המשפחה עוברת תקופות לא פשוטות מבחינה כלכלית ורגשית. הם עוברים מקום מגורים כל כמה שנים, הילדים צריכים להסתגל למקום חדש, האמא לומדת למרות הקושי הרב והופכת למרצה באוניברסיטה והילדים גדלים, כי זה מה שילדים עושים.
כל זה מתואר בלי יותר מדי דרמות, כי במקרה של הסרט, החיים פשוט מדברים בעד עצמם. אין יותר מדי תובנות שחוקות ואין כמעט קלישאות, אלא יש סיפור מרגש ומעניין וגיבורים שנראים הכי אמיתיים והצופה מקבל את תחושה קלה שהוא צופה בסרט תיעודי. אני אהבתי מאד את הדמות של האמא (בגילומה של פטרישיה ארקט הנפלאה), שלמרות החיים הלא קלים, בהם היא מגדלת לבד שני ילדים, עם בעיות כלכליות ועם בני זוג דפוקים בתכלית (וסלחו לי על השפה), היא חזקה ונחושה לעמוד בכל המהמורות ומצליחה לגדל ילדים לתפארת. אין כאן כוכבים הוליוודים זוהרים ומפורסמים (למעט איתן הוק אהובי, שימי הזוהר שלו כבר די מאחוריו ואולי טוב שכך) ולמרות שאין אף כוכב שימשוך צופים לקופות ו"יחזיק" את הסרט, הסרט מוחזק מכוח הסיפור והשחקנים המעולים. 
יש כאן מספיק דרמות שיכולות להספיק לעשרה סרטים: אמא צעירה גרושה עם שני ילדים קטנים, אבא שנוסע לאלסקה לחפש את עצמו, בעל שני שיכור ומכה, ילד עדין עם נפש של אמן, אחות מוחצנת ו"קולית", בעל שלישי שיכור, שברון לב של גיל הנעורים, אבא שמנסה לרכוש מחדש את לב ילדיו, אהבות חדשות ועוד ועוד. וכל זה מתקיים בכפיפה אחת בסרט אחד, בחיים של משפחה אחת נוגעת ללב. הבחירה של לינקלייטר (עד שהצלחתי ללמוד בע"פ את השם שלו...) לצלם את הסרט לאורך 12 שנים מדהימה בעיני כי היא מאפשרת לצופים ללוות את אותה משפחה מקרוב ולחזות בהתבגרות שלה. הילד מייסון הופך לנער ולבחור, כך גם האחות. האמא הופכת מבחורה צעירה לאשה וכך גם האב. זה הופך את כל הסיפור לריאלי ולמסקרן. זה גם שם לנו מראה מול הפנים - הנה תראו ככה גם אתם מתבגרים. וכל גיל עם הדרמות הקטנות שלו והתובנות שלו. לי היה הכי עצוב בסוף הסרט, כשמייסון עוזב את הבית לקולג' והאמא מחליטה לעזוב את בן זוגה השיכור ואת הבית הגדול שקנו ביחד ולעבור לדירה שכורה קטנה בעיר, יש סצינה בה היא מתמוטטת ופורצת בבכי מר. אני חושבת שזו הפעם היחידה בסרט שרואים אותה מממרת בבכי ומפגינה חולשה. כשמייסון שואל אותה מה קרה היא אומרת לו, תוך כדי בכי, שהיא מרגישה שהיא בתחנה הלפני אחרונה. שכל החיים מורכבים מאבני דרך והיא מרגישה שאבן הדרך הבאה היא ההלוויה שלה. מייסון מסתכל בה בצער ולא עונה. בסצנה הבאה הוא כבר בקולג', מתחיל בחיים חדשים ואת האם כבר לא רואים יותר בסרט. בסצנה הזו האם צריכה להיות בערך בת 40. זה בעצם אמצע החיים, אבל הקושי שהיא חווה עם עזיבת הילדים את הקן כ"כ מובן לי. במשך כל שנות הילדות והתבגרות של ילדיה היא מלמדת אותם להיות עצמאיים ומכינה אותם ליום בו יעופו מן הקן. אבל כשמגיע סופסופ היום המיוחל, היא מגלה שהיא לגמרי לא מוכנה לקראתו. אף על פי שמחצית חייה עדיין לפניה, היא מרגישה אבודה ובודדה. מייסון, הבן המתבגר, שבשלב הזה כבר הופך לבחור, לא נראה מתרגש במיוחד, כי כנראה בחושים שלו מבין שזו דרך העולם. לי באופן אישי, חרה שהוא לא ניגש לנחם את אימו בכאבה, למרות שהיא כל החיים היתה שם בשבילו ברגעים הקשים. אבל הבמאי, כך נראה לי, מסתכל על המציאות נכוחה, בלי לשפוט ובלי להביע דעה ופשוט מתאר אותה כמות שהוא רואה אותה.
בתי בת ה-15 היא תלמידה במגמת קולנוע בתיכון ומחר היא הולכת עם כל המגמה לצפות בסרט. אני מניחה שההתרשמות שלה תהיה שונה משלי. לדעתי היא תאהב את הסרט ותהנה ממנו. כך לפחות אני מקווה. אבל היא כנראה תזדהה עם הגיבורים הצעירים ולא עם האמא. הגיוני. זה בטח רק יחזק אצלה את הרצון לעבור לגור לארה"ב (זה מה שהיא רוצה ו'חופרת' לי על כך כל הזמן), כי מעבר לסיפור האנושי המתואר ומלווה בסרט, יש כאן גם מבט על החברה האמריקאית ועל החיים בארה"ב בעשור האחרון. חיים של קושי כלכלי למעמד הבינוני, משפחות קרועות כי הילדים הולכים לקולג' רחוק מהבית ומגיעים להורים רק לחד ההודיה, אבל גם כיתות קטנות ויחס אישי בבתי הספר, משהו שאנחנו יכולים רק להתקנא בו ולייחל אותו לעצמנו. וגם כמובן שאמריקה היא באמת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אם אתה עובד קשה, אתה יכול להצליח בגדול, בעיקר כלכלית. ולצערי הרב - זה לא משהו שאפשר להגיד על ישראל.