
| השעה הייתה כמעט חצות כשהתעוררתי.לרגע חשבתי שהספק (doubt )שליווה אותי במהלך הימים האחרונים הוא שהעירני משנתי.אך מהזמן המשותף "שבילינו", אני והספק (doubt ), הצלחתי להתעשת ולהבין שמישהו דופק על חלוני.משהו דופק על גג הרעפים החדש שזה עתה זכיתי לחדש בו את בייתי. דפיקות כה חלשות, מלחשות משהו, ואולי בעצם שריקות רוח הקדים ששכנה באזורינו באותם ימים.שריקות הצרורות בזיכרוני מימי נעורי.שריקותיה של ה:שרקייה" , הרוח המזרחית שבסופו של דבר זירזו את יקיצתי. התעוררתי.
עטוף בשמיכת צמר כבשים דוקרנית, שמיכה שעמדה על משמרתה וביצעה את תפקדיה בנאמנות ובחרדת קודש.שמיכה שבשריטותיה את עורי מידי חורף הייתה: מדברת, מלטפת, מרגיעה ומכוונת.שמיכה שעל משמרתה עמדה וחיממה את ליבי.חיממה את גופי ועטפה אותי בביטחון ובנחישות הנדרשת לקום ממיטתי בחצות.חצות חורף ירושלמי.
שמיכתה של סבתא שהצליחה לשאת בין מטלטליה ."שמיכה בעלת אופי מדברי.שמיכה שעמדה כחומה בצורה והגנה מהקור המדברי, אך מבעד לחרכים שבה יכולתה להביט ולהפליג בדמיונות ובתפילות עד ארץ הקודש", כדברי סבתא.בלילה בו שמעתי את המשפט:"בואי, יא בנת'י, אליהו הנביא שלח לנו לבוא ירושלים.." בלילה ההוא פרשה סבתא את השמיכה וארזה בה, כמו שק, את שיכלה לשאת בגפה.בשמיכתה צררה סבתא את זיכרונות אבק המדבר. זיכרונות של רוחות שספק איימו אליי קרבות בלילות.זיכרונות של טעמים. זיכרונות של ריחות משכרים. זיכרונות מהולים ברגעי שמחה ועצב.זיכרונות של סמטאות שספק בנויות וספק נטו ליפול.זיכרונות של סיפור חיים של בני השבט המשפחתי ואולי גם של קהילה שלמה.
וכעת, בחורף ירושלמי קר ומנוכר, עטוף במה שלי כה יקר, פתחתי את השלבים העליונים בתריס, כמו מביט מבעד לחרכים של רכב משוריין, אל עבר שביל הכניסה.מנקודת מבטי יכולתי לראות את גגות השכונה כולה ואת שביל הגינה.
המחזה היה מרהיב.פתיתי השלג שירדו בשעות האחרונות, נעו באיטיות ונראו כצמר לבן דחוס המתעופף לו ברוח.פתיתי השלג כבר כיסו את גגות הרעפים של הבתים מסביב.פתיתי השלג, כאילו שעצרו את הזמן מלכת ורק תקתוקי מחוגי השעון שהיה תלוי על קיר המחישו לי את יוקרתו של המשאב החשוב לנו, הזמן.הזמן שאינו עוצר לרגע ואינו מביט לאחור.
גם החצר התכסתה בלבן.אך קצות האבנים שבחצר, סוג של חלוקי נחל גדולים בצבצו מבעד לעטיפת המשי הלבנה שכיסתה את החצר בחן רב.חלוקי הנחל שבצבצו הזכירו לי את הפיג'מה הצחורה עם הנקודות שקיבלתי במתנה "קח מתנה", היא אמרה, "אלו כמו חלוקי הנחל בחצר שאף פעם לא שוכחים".
הבטתי בחלוקים ונזכרתי. ו-נזכרתי בסיפורה של סבתא אודות האבנים המעטות שנשאה בשמיכתה בלילה ההוא."האבנים, הן מדבריות" הסבירה סבתא."הן חמות, בכל יום סופגות את קרני השמש ולעת ערב הן מלחשות.הן מדברות.אבנים עם לב אדם". לאחר חצות של חורף ירושלמי, יצאתי עטוף בשמיכת הצמר אל האבנים שבצבצו מהשלג.יצאתי וישבתי לידן.וכמו תמיד ניסיתי לחזור בשנים אל אותם מחוזות מהם הן הגיעו.מחוזות ילדותה וסיפור חייה של סבתא."לאבנים הללו", הוסיפה סבתא, "יש אופי. הן ממיסות את הקור, ואת השלג".בחצות של חורף ירושלמי יצאתי לשבת ליד האבנים שהמיסו את השלג.את הקיפאון. אבנים שממיסות את ליבי.בחצות של חורף ירושלמי יצאתי לדרוש את האבנים ולהיזכר במי שהייתה לי תרומה בחיי.לכל חיי.סבתא. |
נטי גולדנברג
בתגובה על בואי קלה
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ורד וחייצוק.
תודה על הפרגון.המשוב שלכם מהווה את מנת החמצן שלי להמשך הכתיבה.
שלכם
ליאור
ליאור הייקר!
עכשיו אילן השרשים שלך מושלם כי יש איזון בין סבא וסבתא.חשבתי שרק הסבא ברקע, אבל עכשיו אני רואה שגם סבתא נתנה לך עצמה.
נהדר לראות כמה חיוניות אתה יונק מו הטבע.
כתיבתך רהוטה ואמיתית.
חייצוק
שלי יקרה.
תודה על הפרגון שלך. כל מפגש איתך מעצים אותי עוד ועוד.את ענקית!
ליאור
אתה נותן השראה ומשוב ריחני ורוחני
אתה איש מדהים
מפרגנת לך אינסוף
שלי
ליאור
שלחתי לך כוכב
החום האנושי שלך מאיר את הסיפור באור נפלא
כתוב מקסים - אהבתי..(:
המשך שבוע מצויין..
ליאור
חיממת את ליבי.
איזו כתיבה מקסימה.
והאבנים וסבתא.
כמה אהבה כולל לדומם
. אור לליבך וכוכב לבלוג שלך
. אוהבת שלך שרי
וואו, אתה כותב מדהים! כל-כך יפה, הלוואי עלי! נראה שסבתא שלך היא מקור ההשראה בחייך.
כתיבה יפה המהולה בניחוח זכרונות.
קיבלת כוכב של שבוע טוב *