השעה הייתה כמעט חצות כשהתעוררתי.לרגע חשבתי שהספק (doubt )שליווה אותי במהלך הימים האחרונים הוא שהעירני משנתי.אך מהזמן המשותף "שבילינו", אני והספק (doubt ), הצלחתי להתעשת ולהבין שמישהו דופק על חלוני.משהו דופק על גג הרעפים החדש שזה עתה זכיתי לחדש בו את בייתי. דפיקות כה חלשות, מלחשות משהו, ואולי בעצם שריקות רוח הקדים ששכנה באזורינו באותם ימים.שריקות הצרורות בזיכרוני מימי נעורי.שריקותיה של ה:שרקייה" , הרוח המזרחית שבסופו של דבר זירזו את יקיצתי. התעוררתי.

עטוף בשמיכת צמר כבשים דוקרנית, שמיכה שעמדה על משמרתה וביצעה את תפקדיה בנאמנות ובחרדת קודש.שמיכה שבשריטותיה את עורי מידי חורף הייתה: מדברת, מלטפת, מרגיעה ומכוונת.שמיכה שעל משמרתה עמדה וחיממה את ליבי.חיממה את גופי ועטפה אותי בביטחון ובנחישות הנדרשת לקום ממיטתי בחצות.חצות חורף ירושלמי.

שמיכתה של סבתא שהצליחה לשאת בין מטלטליה ."שמיכה בעלת אופי מדברי.שמיכה שעמדה כחומה בצורה והגנה מהקור המדברי, אך מבעד לחרכים שבה יכולתה להביט ולהפליג בדמיונות ובתפילות עד ארץ הקודש", כדברי סבתא.בלילה בו שמעתי את המשפט:"בואי, יא בנת'י, אליהו הנביא שלח לנו לבוא ירושלים.." בלילה ההוא פרשה סבתא את השמיכה וארזה בה, כמו שק, את שיכלה לשאת בגפה.בשמיכתה צררה סבתא את זיכרונות אבק המדבר. זיכרונות של רוחות שספק איימו אליי קרבות בלילות.זיכרונות של טעמים. זיכרונות של ריחות משכרים. זיכרונות מהולים ברגעי שמחה ועצב.זיכרונות של סמטאות   שספק בנויות וספק נטו ליפול.זיכרונות של סיפור חיים של בני השבט המשפחתי ואולי גם של קהילה שלמה.

וכעת, בחורף ירושלמי קר ומנוכר, עטוף במה שלי כה יקר, פתחתי את השלבים העליונים בתריס, כמו מביט מבעד לחרכים של רכב משוריין, אל עבר שביל הכניסה.מנקודת מבטי יכולתי לראות את גגות השכונה כולה ואת שביל הגינה.

המחזה היה מרהיב.פתיתי השלג שירדו בשעות האחרונות, נעו באיטיות ונראו כצמר לבן דחוס המתעופף לו ברוח.פתיתי השלג כבר כיסו את גגות הרעפים של הבתים מסביב.פתיתי השלג, כאילו שעצרו את הזמן מלכת ורק תקתוקי מחוגי השעון שהיה תלוי על קיר המחישו לי את יוקרתו של המשאב החשוב לנו, הזמן.הזמן שאינו עוצר לרגע ואינו מביט לאחור.

גם החצר התכסתה בלבן.אך קצות האבנים שבחצר, סוג של חלוקי נחל גדולים בצבצו מבעד לעטיפת המשי הלבנה שכיסתה את החצר בחן רב.חלוקי הנחל שבצבצו הזכירו לי את הפיג'מה הצחורה עם הנקודות שקיבלתי במתנה "קח מתנה", היא אמרה, "אלו כמו חלוקי הנחל בחצר שאף פעם לא שוכחים".
והיום שנות דור לאחר אותו יום בן קיבלתי את המתנה, הפיג'מה כבר איננה. אבל אני אף פעם לא שוכח את החלוקים בחצר.

הבטתי בחלוקים ונזכרתי. ו-נזכרתי בסיפורה של סבתא אודות האבנים המעטות שנשאה בשמיכתה בלילה ההוא."האבנים, הן מדבריות" הסבירה סבתא."הן חמות, בכל יום סופגות את קרני השמש ולעת ערב הן מלחשות.הן מדברות.אבנים עם לב אדם".