כותרות TheMarker >
    ';

    אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם

    על פרשות השבוע והקשר לימנו אנו, חסידות, סיפורי צדיקים, שמירת השבת, על דברים שבין אדם לחברו ולסביבה, על דברים שבין אדם לבוראו

    האם הקב"ה תוקע בשופר בראה"ש - פָּרָשַׁת נִצָּבִים וַיֵּלֶךְ

    0 תגובות   יום שבת, 20/9/14, 22:27

    בס"ד

    האם הקב"ה תוקע בשופר בראה"ש 

    פָּרָשַׁת נִצָּבִים וַיֵּלֶךְ

     

    מי תוקע בשופר למעשה? למה תוקעים בשופר?

     

    על מה הפרשות?

    פָּרָשַׁת נִצָּבִים היא פרשת השבוע השמינית בספר דברים. היא מתחילה בפרק כ"ט פסוק ט' ומסתיימת בפרק ל' פסוק כ'.

    פרשת ניצבים פותחת את סדרת ארבע הפרשות האחרונות שבתורה - ניצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה - שהן גם ארבע הפרשות הקצרות ביותר בתורה. את פרשת ניצבים קוראים תמיד בשבת שלפני ראש השנה. בשנים שבהן אין שבת בין יום הכיפורים ובין סוכות קוראים ביחד איתה את פרשת וילך.

     

    נושאים בפרשה

    הברית עם ישראל - הפרשה ממשיכה את נושא חידוש הברית בין עם ישראל ואלוהים בערבות מואב. לאחר שבפרשה הקודמת, כי תבוא, פורטו הברכות והקללות, בפרשה זו מודגש כי הברית חלה גם על העם כולו כיחידה אחת וגם על כל פרט ומשפחה בו:

    וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם...

    ה' מזכיר את הקללות שיבואו על הארץ ועל כל דורות עם ישראל אם יחטאו.

    תשובה: בהמשך מוצגת הדרך, שבה ניתן להתגבר על הצרות, אשר יבואו כעונש על הפרת המצוות, היא דרך התשובה. הכתוב מדגיש כי גם לאחר שעם ישראל יצא לגלות, הוא יוכל לחזור בתשובה ואז יזכה לקיבוץ גלויות. התורה מדגישה את הפשטות בקיום מצוות:

    כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

    התורה מציגה בפני בני ישראל את הבחירה שעומדת בפניהם בין החיים והטוב בקיום המצוות ובין המוות והרע בהפרתן.

     

    פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ היא פרשת השבוע התשיעית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ל"א פסוק א' ומסתיימת באותו פרק בפסוק ל'. פרשת וילך היא הקצרה שבפרשות השבוע, ויש בה שלושים פסוקים בלבד.

     

    בשנים שבהן אין שבת בין יום הכיפורים לסוכות, קוראים את פרשת וילך ביחד עם פרשת ניצבים בשבת שלפני ראש השנה. בשאר השנים קוראים אותה בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, היא שבת שובה.

    נושאים בפרשה

    כחלק מרצף הפרשיות ניצבים-וילך-האזינו-וזאת הברכה, החותמות את ספר דברים ואת התורה כולה, מתמקדת פרשת וילך בהעברת הנהגת העם ממשה רבנו ליהושע בן נון. בתחילה מודיע משה לעם שיהושע יחליף אותו ומעודד את העם לקראת האתגרים העומדים לפניהם בכיבוש ארץ ישראל. אחר כך קורא משה ליהושע ומעודד גם אותו בברכת "חזק ואמץ".

    מכאן פונה משה לעסוק בכתיבת התורה ובשמירתה. הוא כותב את התורה (הפרשנים חלוקים בשאלה אילו חלקים ממנה) ומוסר אותה למשמרת לכוהנים. הוא מצווה את העם לערוך פעם בשבע שנים מעמד הקהל, שבו יתכנסו האנשים, הנשים והטף ויקראו את התורה.

    אלוהים קורא למשה וליהושע לאוהל מועד. שם הוא מודיע למשה את העתיד לקרות לאחר מותו: העם יחטא ובעקבות כך יבואו עליו צרות. כדי להכין את העם לכך נמסרת להם שירת האזינו. משה מכנס שוב את כל העם וקורא באזניהם את השירה, שתוכנה יפורט בפרשה הבאה, פרשת האזינו.

     

    מעולם של ג'ונגל לעולם של הנהגה אלוקית

    בפרשתנו מופיע הפסוק המפורסם: [דברים כ"ט כ"ח] "הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת." בפסוק הזה כמו בכל פסוק בתורה יש כמה רבדים של עומק, הפשט בפסוק הוא שהמשמעות של המצוות הם בידי השם, יש מצוות שאנו מבינים בשכלנו, כיבוד אב ואם, צדקה כו'. אבל יש מצוות שאין האדם מבין אותם, וזה מה שגורם לאנשים בלבול, והם חושבים בטעות שהמצוות שבין אדם לחברו שהם יותר מובנים הם המצוות החשובות ואילו שאר המצוות לא חשוב לעשותם. ואז שומעים אנשים תמימים שואלים מה? זה שאני אדם טוב ועוזר לזולת זה לא מספיק? אז אני לא שומר שבת, לא מניח תפילין אז מה זה כל כך רע?!

    בוא נבדוק אם אתה גונב ח"ו, העונש על זה הוא תשלום כפל, אבל אם אתה מחלל שבת העונש על זה הוא הרבה יותר חמור בכלל ברמה אחרת. אז רואים מכאן שאצל הקב"ה יש חותר חשיבות לשמירת השבת. אן אדן נאמין באלוקים, אז זה לא מספיק שהוא מצהיר על זה הוא צריך לקיים את כל המצוות בין שהוא מבין אותם ובין שלא. כי השבת זה עדות לאמונה בשם. ושמרתם את השבת, השבת היא אות ביני ובין ישראל. ששת ימים עשה את העולם. מי שמאמין שהקב"ה ברא את העולם שישמור שבת. כי זה עדות זה מבחן.

    לפני מתן תורה העולם היה כמו ג'ונגל, מתן תורה ובני ישראל והיהודים אחרכן נתנו לעולם את המתנה של עולם מתוקן עפ"י התורה. יש ספר של גוי שמכונה: "מתת היהודים" שמתאר איך היה נראה העולם היום לולי ליהודים הייתה ניתנת התורה.

    כל הערכים הנעלים שהעולם המודרני מתגאה בהם לקוחים למעשה מהתורה שלנו.

     

    איך עושים תשובה על שנה שחלפה?

    לאחים הצדיקים רבי אלימלך ורבי זושא היה אח נוסף שלישי שלא כל כך מוכר, הוא היה מוזג הוא נהל בית מרזח, במסעות הגלות שלהם יום אחד נכנסו אלו, ישבו שתו, לעת ערב פרשו לישון, לפתע שמעו כל בכי קורע לב בכיות נוראיות, הם מאוד נבהלו והלכו לחפש מי זה הבוכה, הלכו לפה הלכו לשם לא מצאו עד שהגיעו לחדרו של אחיהם, והנה התברר להם שזה הוא הוכה. נכנסו והפצירו בו שיספר להם למה הוא בוכה. סיפר להם שהיה מנהל פנקס במהלך היום היה רושם את כל העברות והחטאים שלו ובלילה היה בוכה ומבקש  מחילה ולא היה מרפה עד שהיו נמחלים לו כל העוונות, שאלו אותו איך ידעת שנמחלו הרי הקב"ה הוא המוחל, ענה להם, עד שהדיו היה נמחק מהנייר, אולי מהדמעות... כשהכתב נמחק החטא נמחל.

    בפרשה שלנו: "וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה."

    הפלא הכי גדול ביהדות זה הנושא של התשובה. שיהודי יכול למחוק את העבר שלו. הוא יכול לכפר על מה שהיה. יהודי יכול ליפול, לחטוא, למעוד, הרהורי עברה כל אחד יכול לחטוא בדברים אחרים. לכל אחד יש את הבעיות שלו ואת יצר הרע שלו. כל אחד חוטא ולא רק בעבירה אחת וממש בכל יום. והוא צובר של חטאים וחשבון של עברות. ואם זה היה ראש מדינה או מלך היה צריך לשלם על כך בכסף בנקודות בכלא. אצל הקב"ה זה עובד אחרת. יהודי חוזר בתשובה, מתחרט על העבר מתחייב על העתיד לא לחזור בו, והשם מוחל. השם סולח לפחות מכאן והלאה. ברגע שיהודי מבקש סליחה הקב"ה פותח איתו דף חדש ומתייחס אליו כצדיק. בנוגע לעבר כאן יש דירוג תלוי בעבירות, יש כלו שמספיק תשובה, יש כאלו שצריך מלקות מוות חלילה.

    ולסיכום הנקודה היא שלגבי

    מכאן והלאה ברגע שיהודי מתחרט מבקש סליחה ומתחייב לעתיד, השם מוחל לו ופותח דך חדש. המדרש אומר שהתשובה היא אחת הדברים שנבראו לפני בריאת העולם. כי זה נראה דבר לא נורמאלי שהקב"ה מתקן ומחול על כל הירידה הרוחנית,ופותח דף חדש, זה נראה קצת מעל הטבע.

    כי אם נחשוב על זה רגע: מה פתאום הבורא מוחל, סולח, מתקן. ובכלל מי צריך לעשות תשובה.

    האדמו"ר הזקן אומר בספר ה"תניא" בעמוד הראשון, שכל מי שלא קיים מצוות עשה אחת, ויש מאתיים ארבעים ושמונה כאלו, נקרא רשע. כן, יושב בעסק שלו ולא עבד אלה מקשקש בטלפון עם חברים שלו, וביטל תורה או לא הניח תפילין וכו' נקרא רשע. הרהר בדבר עברה נקרא רשע, אפילו ביטול מצוות סופרים. או דש בעקביו - נקרא רשע. אדם רשע זה מושג רחב, אלוקים לא מקבל את תפילתו של אדם רשע [משלי כ"א כ"ז ] "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ." לשון הרע דברים בטלים הוא רשע.

     

    אז איך עושים תשובה?

    בגלל תנופת החוזרים בתשובה ברוך השם, נראה כאילו לחזור בתשובה זה להפוך לאדם אחר לגמרי ולהתנתק מכל הסובבים אותך וכו' באגרת התשובה שכתב האדמו"ר הזקן זה מסתדר אחרת לגמרי, זה נגיש לכל אדם, הרבה יותר פשוט ומעשי.מדרש: דוד המלך אחרי המקרה עם אוריה ובת שבע נאשם בחטא כפול ברצח ולקיחת אשת איש, אז הוא לפני הקב"ה ואומר לו שהוא רוצה להישפט לפניו: [תהלים י"ז ב' ]  "מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים." כי בני אדם מצווים עפ"י התורה לא לקחת שוחד ואילו הקב"ה מקבל שוחד?! ומה השוחד? תשובה ומעשים טובים. יש משהו שמשחד אותך. יש משהו שמשנה את סדרי הדין. תשובה אתה לוקח כשוחד לכן אני רוצה לדון לפניך. שואלים כל המפרשים כולם: "מה זאת אומרת הקב"ה לוקח שוחד? הרי יש איסור לקחת שוחד. ונניח לרגע לעניין האיסור, מה הוא לוקח כשוחד איזה סוג תשובה הוא לוקח כשוחד. אם האדם באמת השתנה לחלוטין עד שלא מכירים אותו אלא נעשה אדם אחר ממש, הרי זה לא שוחד הוא באמת עשה מה שנדרש מהותי שמגיע עליו כפרה. אבל הוא סתם עשה את עצמו, וביום כיפורים שעשה תשובה, וברגע שיצא מדלת בית הכנסת חזר לסורו אז הרי הקב"ה לא יקבל את זה כתשובה. אז זה מין עניין מעורפל.  אז מה הכוונה?

    האדמו"ר הזקן מסביר ב"תניא": מצד אחד יש בה משהוא מצד שני זה לא מספיק, היא שוחד, אדם אחר לא היה מקבל אותה. "התשובה שאלוקים מבקש מאיתנו וזה הרגש שאמור ללוות אותנו, הנה מתקרב ראש השנה, הנה מתקרב יום הכיפורים, השעות האלו היומיים האלו ועוד יום. התשובה היא ההתחייבות - החלטה הטובה לעזוב את החטא, שמהיום יהיה אחרת, הקב"ה לא מבקש ממך כרגע מעשה.  הוא לוקח ממך את ההתחייבות, האמירה: "ריבויינה של עויילם, מה שהיה היה ומהיום אני יעשה הכול שיהיה אחרת. ההתחייבות הזאת ההחלטה לעזוב את החטא. אלוקים לוקח אותה כשוחד תשובה, כתושבה כותב הוא מכפר על החטאים, וברגע הזה האדם הופך מרשע לצדיק, נכון שעוד לא פרעת, זה צ'ק דחוי הקב"ה נותן לך קרדיט, אלוקים לוקח את ההתחייבות שלך כתשובה, לכן זה¬¬¬ מצד אחד יש כאן החלטה טובה, אולם בית משפט גשמי שופטים לא מקבלים הצהרה כזאת, אם תטען לפני שופט שמהיום והלאה אתה מתחייב לא לפשוע הם לא יקבלו את זה, הם יצחקו בזוית פיהם ויפטירו, כן כולם אומרים את זה ושמים כיפה לפני הדיון כדי לעורר את רחמי השופט, זה לא מספיק לנו, וגם הקב"ה הוא יודע אם האדם מתכוון לזה או לא וגם רואה לעתיד אם הוא יעמוד בהתחייבות שלו. השוחד כאן הוא ביחס לאנשים אחרים כי הם לא יכולים לראות קדימה, אצל הקב"ה זה לא שוחד כי הוא באמת רואה קדימה שאתה מתכוון ברצינות וגם תעמוד בזה.

    וזה התשובה שאנשים צריכים לעשות אומר האדמו"ר הזקן: לא ללבוש שק ואפר, לא להתענות שלוש מאות ושישים ימים, לא לגדל זקן ושיער ארוך. לפרוש מהעולם. התשובה היא דבר וחצי. להתחרט על מה שהיה, באופן מלא עם כוונות, והחצי זה הוידוי. למה חצי?

    האדמו"ר הזקן מביא שתי ראיות מגמרה:

     1. גמרה [תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ"ט ב' ] (המקדש את האשה) על מנת שאני צדיק, אפילו המקדש מתחת לחופה מבקש לקדש את אשתו בתנאי שהוא הופך להיות צדיק גמור. רשע גמור - מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו. על מנת שאני רשע, אפילו צדיק גמור - מקודשת, שמא הרהר דבר עבודת כוכבים בדעתו. אדם מקדש אשה ואומר לה 'הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור' - ומתברר שהוא פושע סדרתי או ראש כנופיית פשע - ובכל זאת האשה הזו ספק מקודשת, שמא הוא הרהר תשובה בלבו. האם הרהור תשובה של אדם כזה יכול באמת להפוך אותו להיות צדיק? הרי תהליך תשובה הוא דבר הרבה יותר מורכב, כפי שכותב הרמב"ם בהתבססו בין השאר על ההפטרה  שקראנו השבת: ואילו אנחנו היינו פוסקים: הוא עושה צחוק. אומרת הגמרה מקודשת. שמא הרהר בתשובה הרי נאמר שלחתן מתחת לחופה נמחלים לו כל עוונותיו.

    2. משחקים בקובייה [משנה ראש השנה א' ח' ] "לו הן ה פסולין לד, המשחק בקביא, ומלוי בבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ועבדים. "אמר אותו אדם שהוא החליט לעזוב את המקצוע המפוקפק הזה מבחינה הלכתית הוא כבר כשר לעדות, בנוגע לעבר יש חשבון שצריך למחוק אותו.

    יש משל חסידי שעגלון החזיק נער נבער כעוזר, וכל יום בשעה עשר היה דואג לו לארוחת בוקר. הגיע ט באב כמובן העגלון צם וגם ציפה שהנער יצום ולא נתן ארוחת בוקר לנער, הנער חיכה שעה שעתיים חמש והאוכל לא מגיע והוא מבקש מהעגלון אוכל והעגלון עונה לו לא היום לא אוכלים. בלילה שיצא ט באב הוא קיבל את האוכל. למחרת בבוקר הנער לא הגיע ושעבר זמן העגלון החליט ללכת לבית הנער לבדוק מה קרה, ראה אותו שוכב במיטה מכוסה מעל לראשו. הנער צועק לו מתחת לשמיכה, אני יותר לא יהיה פרייר, אני לא בא יותר לעבודה אלא אם כן אתה מתחייב לתת לי כל יום בעשר אורחת בוקר. עונה לו העגלון מה שיהיה אתמול זה דבר אחד היום זה דבר חדש. אתמול היה ט' באב היום י' באב אין קשר בין הדברים. הרבי הרי"צ אמר ראש השנה הוא ארבעים ושמונה שעות של קבלת עול מלכות.

     

    אתם ניצבים היום = ראש השנה

    כתוב בזהר [זהר חלק ג' רל"א א' ] היום = ראש השנה, (זה כתוב בכמה מקומות [איוב א' ו' ] "וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל־יְהוָ֑ה וַיָּב֥וֹא גַֽם־הַשָּׂטָ֖ן בְּתוֹכָֽם" [מלכים ב' ד' ח' ] "וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם") כולנו נתייצב לדין בראש השנה [ממשנה ראש השנה א' ב' ] " וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון".

    [דברים כ"ט י"ח' ] "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה."

     
    עבודת השופר
    כתוב [דברים כ"ט י"ז ] "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" = שופר. שלשופר הזה יש כוח לעקור גם את השורש של הלענה. מקיימים מצוות תקיעת שופר כי כך אמר הקב"ה. [בבלי ראש השנה דף ט"ז א' ] "(בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים ל"ג ט"ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם; ובחג נידונין על המים.) ... אמר רבי יצחק: למה תוקעין בראש השנה? למה תוקעין? רחמנא אמר 'תקעו'!!?"

    אנחנו מברכים: "אשר ציוונו לתקוע בשופר"

     

    דין או רחמים
    הקב"ה מנהל את העולם עפ"י דין עד שתוקעים בשופר ואז ברחמים. [מדרש רבא ויקרא רבא פרק כ"ט על מזמור תהלים מ"ז ו' ] "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר" אלוקים = דין בתרועה, שם השם בקול שופר = רחמים. רבי יהודה בשם רב נחמן פתח: "בשעה שהאלוקים עולה לכסא הדין בדין הוא עולה (עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה) ובשעה שתוקעים בני ישראל בשופריהם לפני הקב"ה הוא יושב לכסא רחמים." (תכן)

    המדרש ממשיך שם ומסביר שבני ישראל יודעים לתקוע בשופר, והוא שואל מה רק בני ישראל יודעים לתקוע להריע, מה אומות העולם לא יודעים? אלא שבני שראל יודעים לפתות את הקב"ה בתקיעת השופר. שום אומה לא יודעת לעשות זאת.

     

    1.נשאלת השאלה מה הפיתוי בתקיעת שופר ולמה אם גוי יתקע שברים תרועה זה לא יעשה כלום?

    2. במסכת ראש השנה כ"ט אמר אביהו למה תוקעים בשופר של אייל?

    אומר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם את עקדת יצחק. ומעלה אני לפניכם כאילו עקדתם את עצמכם לפני.

    והשאלה הנשאלת היא, רגע אנחנו לא עושים כלום שומעים תקיעת שופר, והגמרה אומרת שאנחנו כאילו עקודים. הספרי מביא שהעקדה התרחשה בראש השנה. [בראשית כ"ב י"ד ] "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה" היום = ראש השנה.

    [מדרש תנחומה פרשת וארא ] "כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר לך, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו אתה אומר לי העלהו שם לעולה, וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה תהא נזכר להן עקדתו של יצחק ותחשב לפניך כאלו אפרו צבור על גבי המזבח ותסלח להן ותפדם מצרתן.

    א"ל הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת את שלך, ואומר אני את שלי.

    עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בר"ה, אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות ואזכור להן עקידת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר של זה. א"ל: ומה הוא השופר?

    א"ל: חזור לאחוריך. מיד, וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו

    [שבואל ב' כ"ב ג' ] "אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי"

    [מדרש רבה פרק נ"ו אות י"ג] "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר, מהו אחר, א"ר יודן אחר כל המעשים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות וסופן ליגאל בקרניו של איל, שנאמר (זכריה ט' י"ד) "וַיהוָה עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ וַאדֹנָי יְהֹוִה בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן"

    3. [גמרא בבלי ראש השנה כ"ט ] "אמרו לפני מלכויות, זיכרונות ושופרות. במה? בשופר. " שואלים המפרשים יש סתירה כ "אמרו" זה בפה" והגמרה אומרת "בשופר" וזה בתקיעה לא באמירה. (המקור בתורה {אומר ספרי} פרשת בהעלותך [במדבר י' י' ] "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." זה המקור בתורה ל-"מלכויות, זיכרונות ושופרות" חצוצרות = שופרות, היו לכם לזיכרון = זיכרונות, אני השם = מלכויות.) אולם כאן זה לא בסדר הזה בתורה זה קודם שופרות אחרי זה זיכרונות ורק בסוף מלכויות. אנחנו אומרים בסדר לעיל: מלכויות, זיכרונות ושופרות, זה נגד מה שכצב בתורה.

    מה ראו חכמים לכתוב מלכויות בתחילה? קודם תמליך אותו אחר כך תבקש רחמים. (ספרי) כדי שיזכור לך, איך? בשופר של חירות – ואין שופר אלא של חירות, שנאמר: [ישעיהו כ"ז י"ג] "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ‍ִם." (ספרי) אבל איני יודע מי התוקע? תלמוד לומר: "והשם אלוקים בשופר יתקע" ועדיין מניין התקיעה יוצאה, תלמוד לומר: [ישעיהו ס"ו ו' ] "קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל יְהוָה מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו."

    שואל הספרי: למה מלכויות קודם? קודם תמליך את הקב"ה.

    במה? בשופר. מי תוקע? הקב"ה. מהיכן? מבית המקדש.

    בכל בית כנסת בראש השנה תוקעים בשופר, יש בעל תוקע, יכול להיות שקוראים לו משה או חיים או יענקל'ה. לא! אומר הספרי יש לך טעות זה לא אף אחד מהם. אתה יודע מי תוקע בשופר? הקב"ה תוקע בשופר. שנאמר: "והשם אלוקים בשופר יתקע". כל המפרשים מנסים להבין מה הספרי מתכוון.

    המהרש"ה במסכת ראש השנה (מקור כתבי יוסף אלבו, בעל העיקרים, חלק א' מאמר א' בפרק רביעי)

    יסוד – לאחר התפילה אומרים שש זכירות (או עשר לפי עדות המזרח), אחרי יש שלוש עשרה מידות או עיקרים. הוא חולק על הרמב"ם בעניין הזה וטוען בספרו שיש למעשה שלוש עיקרים שהם האבות השורשים, והשאר זה תולדות או ענפים. ואלו הם: 1. מציאות השם. 2. שכר ועונש 3. תורה מן השמיים.

    הראיה שלי שיש שלושה עיקרים זה מראש השנה. סנהדרין תקנו לנו סדר עבודה במוסף של ראש השנה: מלכויות, זיכרונות ושופרות. מלכויות כנגד מציאות השם. זיכרונות כנגד שכר ועונש.  שופרות כנגד תורה משמים.

    " ועל כן נקוה לך ה' אלהינו, לראות מהרה בתפארת עזך, להעביר גלולים מן הארץ, והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי. וכל בני בשר יקראו בשמך, להפנות אליך כל רשעי ארץ, יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון. לפניך ה' אלהינו יכרעו ויפולו, ולכבוד שמך יקר יתנו, ויקבלו כולם את עול מלכותך, ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד. כי המלכות שלך היא, ולעולמי עד תמלוך בכבוד, ככתוב בתורתך: ה' ימלוך לעולם ועד. ונאמר, והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"

    זיכרונות – "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם כו' " נח שהיה צדיק ניצל בתיבה אותו זכרת, הרשעים שלא, טבעו במבול. שכר ועונש.

     

    שופרות - מוסף לראש השנה "אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶךָ עַל עַם קָדְשְׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם, בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים עֲלֵיהֶם נִגְלֵיתָ, וּבְקוֹל שׁוֹפָר עֲלֵיהֶם הוֹפָעְתָּ בְּהִגָּלוֹתְךָ מַלְכֵּנוּ עַל הַר סִינַי, לְלַמֵּד לְעַמְּךָ תּוֹרָה וּמִצְווֹת"

     

    הנביא ישעיהו: "אתה רוצה ישועה? תאחוז בשלושת הישועות האלו. [ישעיהו ל"ג כ"ב ] "כִּי יְהוָה שֹׁפְטֵנוּ יְהוָה מְחֹקְקֵנוּ יְהוָה מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ." שופטנו = שכר ועונש. מחקקנו יראת שמים (מקור = [דברים ל"ג כ"א] "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל." רש"י: " 'כי שם חלקת' - כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה ספון' - אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה שנאמר ולא ידע איש את קבורתו") הוא יושיענו אם אתה מאמין בשלושת העיקרים האלו. וזה הסדר.

    תקיעה בשופר זה זכר ל"ויפח נשמה באפו". קודם היה מושל ואחר כך מלך

     

    מלכויות זיכרונות ושופרות

    'בני מינו' של ה' - עיקר עבודת ראש השנה היא המלכת הקב"ה על בני ישראל, ומתוכה גילוי מלכותו בכל העולם. נושא זה מעלה בעיה מהותית: מלוכה היא תמיד על עם הדומה למלך דמיון בסיסי, על בני מינו הנמצאים בדרגה פחותה ממנו (כך מתפרש "אין מלך בלא עם", עַם שהוא "[יחד] עִם המלך"). אדם השולט על עצים ואבנים או על חיות אינו מלך - מלך אנושי הוא רק זה המולך על אנשים. והרי, המרחק בין הבורא לאדם אינו ניתן להערכה, הוא גדול באין-ערוך מהיחס בין אדם לחיה או לדומם, ואם כן - על מה יכול לקרוא הקב"ה את שמו כמלך?

    לכן מבואר בחסידות שבכך שה' כרת ברית עם ישראל שיהיו עמו הוא העלה אותם להיות 'בני מינו' שעליהם ימלוך. על עליה זו נאמר ש"ישראל עלו במחשבה תחלה" והיו שותפי ה' בבריאתו: "'המה היוצרים... עִם המלך במלאכתו ישבו' עם המלך מלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשות של צדיקים ['ועמך כֻלם צדיקים'] שבהן נמלך הקב"ה וברא את העולם". חידוש פלאי זה, לפיו עם ישראל הם 'בני מינו' של ה', אינו תלוי בעבודת והתעלות האדם (שהרי אין בכח האדם לעבור בעצמו את הפער האין סופי שבינו לבין ה'), אלא נובע מכריתת הברית שעם כל ישראל - שכולם בגדר "צדיקים דומים לבוראם".

     

    לחזור אל השרש

    אכן, לשם הקיום של "תמליכוני עליכם" - מתוך ההכרה שעם ישראל הם עם הראוי לקב"ה כמלך - יש להעלות "זיכרונות", להיזכר ולהזכיר מהם בני ישראל בשרשם העליון, בו כרת ה' עמם ברית. אמנם, זיכרון זה הוא 'זיכרון רחוק', שהרי המציאות לא מגלה כי בני ישראל הם 'בני מינו' של הקב"ה. ולהיפך, כשמסתכלים בני ישראל על מעשיהם בפועל - מתוך חשבון הנפש האמיתי של חדש אלול והימים הנוראים - הם חשים עד כמה הם רחוקים מלהיות בני מינו של ה', ובמצב זה קשה להעלות "זיכרונות" מוחשיים מהשורש.

     

    לכן, כדי לזכות להגיע לזיכרון מופלא זה באופן מוחשי, יש להתעצם עם תחושת הריחוק מאור פני ה' עד שהיא מעוררת בלב היהודי זעקה אדירה - צעקת געגועים אל פני ה' ואל פנימיותו של היהודי המאוחדת עם ה' בברית עצמית. מכח צעקה זו - המתבטאת בקול הפשוט (כצעקה ללא מלים) של תקיעת השופר - 'מזנקים' בני ישראל אל זיכרון שרשם באלקות, חוזרים להיות 'בני מינו' של הקב"ה, וממשים את תכלית בריאת העולם - "והיה הוי' למלך".

     

    מלכויות, זיכרונות, שופרות

    לפי מהלך זה מתפרש מאמר חז"ל "אמרו לפני בראש השנה מלכויות זיכרונות ושופרות. מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זיכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר": התכלית היא המלכת ה' - "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". לשם מימוש התכלית יש להעלות זיכרון טוב של הברית שכרת ה' עם שרש נשמות ישראל כך שיהיו 'בני מינו', "חלק הוי' עמו" - "אמרו לפני זיכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה". הבאת הזכרון לידי מימוש כדי לחדש את מלכות ה' דורשת שהיהודי ישוב לשרש שהוא זוכר - עליו לחוש את רחוקו הרב ולצעוק אל ה' שישיבנו לשרשו, "ובמה? בשופר".

    [והנה, לפי זה, סדר העבודה בפועל הוא "שופרות, זיכרונות, מלכויות". שלש הדרגות מסודרות בסדר היסודי (שלימד הבעש"ט) בעבודת ה' - הכנעה, הבדלה והמתקה: ה"מלכויות" הן המתקת כל המציאות בגילוי מלכות ה' עליה, ובכך מימוש תכלית בריאתה; ה"זכרונות" - תחושת הנבדלות האין-סופית של ישראל מהעולם וכל אשר בו, להיות 'בני מינו' של ה' - הם עבודת ההבדלה הפנימית; ה"שופרות" הם צעקה עמוקה מתוך תחושת הריחוק מה' ומשרשה הפנימי של הנשמה - והיינו עבודת ההכנעה מתוך ההכרה במצב העגום.]

     

    ברכנו אבינו כולם כאחד
    ושתבוא הגאולה האמיתית תיכף ומיד ממש

     

    דברים בשם אומרם:

    כ"ק האדמו"ר הרבי מליובאַוויטש, הרב שניאור אשכנזי שליט"א, הרב ברוך רוזנבלום שליט" א, הרב אורי זהר שליט"א, הרב הרצל חודר שליט"א, הרב יצחק בצרי שליט"א

     

    מקורות:

     ויקישיבה הידברות ויקיטקסט

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אריהאלוני1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין