כותרות TheMarker >
    ';

    טיפול פסיכולוגי

    ראיון עם ד"ר עומר פורת

    0 תגובות   יום ראשון, 21/9/14, 18:23

    ראיון מרתק עם ד"ר עומר פורת, פסיכולוג שיקומי ופעיל למען הפסיכולוגיה בארץ


    ספר לנו על הרקע המקצועי שלך

    אני פסיכולוג כבר עשר שנים ואני כעת פסיכולוג שיקומי מומחה בהסמכה להדרכה. אני עובד במרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה שנה שלישית. עבדתי במרכז רפואי רעות כשמונה שנים במהלכן עסקתי בהקמה ובניהול מרכז טיפולי לצעירים עם נכויות גופניות בתחומי יצירת קשר חברתי זוגי ומיני. את המקום הנקרא "רעות דלת פתוחה" מנהלת כיום אורטל לוי, פסיכולוגית קלינית עיוורת, והוא נותן שרות יוצא דופן לקהילה.  עבדתי גם במחלקה נוירולוגית כמה שנים בהפרעות תנועה, בפרקינסון וזה גם התחום שעשיתי בו את הדוקטורט שלי. עשיתי תואר ראשון ותואר שלישי בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ואת התואר השני עשיתי באוניברסיטת בר אילן במגמה השיקומית - קלינית. ואני עובד בתקופה האחרונה, כמו שאמרתי, במרפאה הנוירו- פסיכיאטרית בסורוקה. אני גם מטפל, גם מדריך מתמחים וגם עושה קצת מחקר. אני יושב ראש החטיבה השיקומית בהסתדרות הפסיכולוגים כבר שנה שלישית עוד מעט. אני עוסק הרבה בנושא של הפוליטיקה והפסיכולוגיה בארץ.  בנוסף, יש לי קליניקה פרטית כפסיכולוג בבאר שבע.

     

    ספר לי קצת על הפעילות שלך עבור קידום הפסיכולוגיה בארץ?

    הייתי מעורב בשינוי סעיף 9ב בחוק הפסיכולוגים, שעד לפני ארבע שנים, הגדיר שרק פסיכולוגים קליניים יכולים לעשות פסיכותרפיה. החוק הזה שונה כי במקור מטרתו הייתה טובה, להבטיח שיהיה טיפול מקצועי ואחראי בישראל. אבל בפועל היו גורמים שהשתמשו בחוק על מנת לוודא שאף פסיכולוג אחר לא יעשה פסיכותרפיה, בעוד שכולנו הוכשרנו בפסיכותרפיה בדיוק על פי אותן דרישות, ובינתיים כל מי שאינו פסיכולוג עושה כל מה שהוא רוצה בלי לעמוד בדרישות כלשהן וללא הפרעה. בהסתדרות הפסיכולוגים כעת נבחנת האפשרות להתניע שוב חקיקה בתחום חוק הפסיכותרפיה, בשילוב נציגי דיסיפלינות מקבילות מעבודה סוציאלית, פסיכיאטריה וכיוב'.                                         בנוסף אני מעורב בפתיחת הסכמי השכר לפסיכולוגים בסוף השנה, בהשלכות הרפורמה בבריאות הנפש על ציבור המטופלים והפסיכולוגים ועוד. למדתי, שכדי להשפיע על המציאות יש עוד מה לעשות חוץ מלהתלונן – להתנדב להסתדרות ולהשפיע. ואת זה אני מנסה לעשות כבר כשלוש שנים.

     

    מה זה בעצם אומר "פסיכולוג שיקומי"? ובמה זה שונה מ"פסיכולוג קליני"?

    בפועל יש הרבה תחומים שהם חופפים ויש מספר תחומים שהם יותר נפרדים. הכי קל לדבר מבחינת הכשרה – הכשרה של פסיכולוגים קלינים בתקופת ההתמחות מתבצעת יותר מבחינה אשפוזית וגם מרפאתית. אשפוזית כוללת גם אשפוז במחלקה סגורה. פסיכולוגיים שיקומיים נדרשים בארבע שנים להתמחות שלהם, על פני אותו הזמן כמו פסיכולוגיים קליניים, להתמחות על שתי אוכלוסיות  שונות, שהן לאו דווקא אוכלוסיות פסיכיאטריות, אבלהן יכולות להיות גם אוכלוסיות פסיכיאטריות. יש פסיכולוגים שיקומים שעובדים במחלקות פסיכיאטריות, כמו אצלנו למשל בסורוקה. אבל יש גם הרבה פסיכולוגים שיקומיים שעובדים במסגרות רפואיות, חלקן אפילו ממש רפואיות שיקומיות, כמו: בית חולים לוינשטיין, בית החולים השיקומי בתל השומר, מרכז רפואי 'רעות' בתל אביב ועוד מרכזים שיקומיים אחרים. מבחינת הלימודים עצמם יש במגמות קליניות הרבה יותר תיאוריות פסיכואנליטיות, דגש יותר על טיפול פסיכואנליטי, הרבה יותר שמגיעים ממסורות פרוידיאניות או ניאו-אנליטיות ובפסיכולוגיה שיקומית יש יותר דגש על תיאוריות שעוסקות בהסתגלות, יותר תיאוריות הומניסטיות, תיאוריות עצמי, המתמקדות בהסתכלות על נפש האדם המתפקדת, מסתכלים יותר על המערכת, על המשפחה, על הסביבה. העבודה השיקומית הפסיכו-תרפויטית היא יותר ממוקדת בשינוי והיא יותר אקטיבית בדרך כלל בגישה שלה. אנחנו פחות רואים בשיקום טיפולים פסיכו-אנליטיים קלאסיים שמתמקדים יותר בחשיפה עצמית של המטופל. אני יכול להגיד שיש טיפולים כאלה בשיקום אבל לרוב הטיפולים שמתמקדים בשיקום הם יותר אקטיביים, יותר מעורבים, יותר אינטר סובייקטיביים, יותר מוטיבציוניים וממוקדים יותר במטרות וביעדים שאפשר להסתכל עליהם, שאפשר גם לפעמים למדוד אותם. זה לא אומר שאין גם טיפולים של פסיכולוגים קליניים כאלה, אני אומר שבאופן כללי הגישה השיקומית היא גישה יותר מעורבת ואקטיבית.

     

    ספר לי על תהליך הטיפול השיקומי. מגיע מטופל, הוא מבקש טיפול. מה עכשיו?

    אם הוא מטופל, זאת אומרת שהוא בא לטיפול, הוא לא בא לאבחון, אז הוא עובר תהליך של אינטייק, כמו כל מרכז טיפולי שאנחנו מכירים. במהלך האינטייק אני מתרשם מהצרכים של הבנאדם, מהאישיות שלו, אני מנסה להבין מה בדיוק המוקד שאותו בנאדם צריך לחזק ובו אנו מתמקדים.

     

    מה גישת הטיפול העיקרית איתה אתה מטפל?

     כל טיפול מאוד שונה. הטיפול תלוי בגיל שלו, בסיפור שלו ועוד'. ההחלטה הטיפולית באיזה גישה נשתמש תלויה בצרכים שמביא איתו המטופל ובכלים שמציע המטפל. אנחנו לא מלבישים מטופל על טיפול . אנחנו מתאימים תמיד את הטיפול לצרכים של המטופל, וזה כולל את האפשרות שאין לי כלים לטפל בו ואני מפנה אותו למישהו אחר יותר מתאים.

    בתור מטפל בבאר שבע, איך אתה מאפיין את אוכלוסיית המטופלים הבאר-שבעית?

    מה שמאפיין פה את האוכלוסייה מבחינת מבנה זה שיש פה אחוז גדול של אוכלוסייה חרדית, שלי כרגע אין קשר איתה, הם מגיעים למערכות הטיפול הציבורי. אפשר להגיד שחסרים מטפלים שיש להם נגישות לאוכלוסייה החרדית, אבל הם קיימים. יש את האוכלוסייה הבדואית, שגם שם צריך מטפלים שרגישים לתרבות, ומכירים אותה. יש פה ייחודיות של האוכלוסייה הזאת, גם בהיבט של מטפלים מתאימים. שאר האוכלוסייה היא אוכלוסייה רגילה, פשוט חלק מהעניין של החיים בדרום. יש קצת יותר פוסט-טראומה, יש יותר חרדות, אבל אני יכול להגיד שמאז כיפת ברזל יש פחות אירועים של פוסט טראומה מאשר בעבר, מאז שיש פחות נפילות בפועל של רקטות.

     

    בעקבות המלחמה אנשים רבים חווים חרדה מסוגים שונים. מתי אתה ממליץ לפנות לטיפול?

    כשיש פגיעה בתפקוד. כשמישהו מרגיש חסר כוחות, לא מצליח להתרכז, המצב רוח לא טוב, הוא לא נהנה, הוא מרגיש עצוב, הוא מרגיש חרד, הוא כועס, ההתנהגות שלו משתנה, הוא חסר סבלנות, התפקוד שלו בעבודה יורד, התפקוד שלו בבית יורד, הוא לא מצליח לתפקד כאבא, כבן זוג, הוא לא מצליח ללמוד.. כל הדברים האלה מעידים על זה שיש בעיה ושצריך לטפל בה. כל עוד זה משהו שהוא יכול לפתוח ולדבר עליו עם חברים וזה עוזר לו ומשפר את מצבו- זה טוב, ואפילו לפעמים עדיף מטיפול פסיכולוגי.

     

    איך היית מתאר את התנהלות אוכלוסיית המטופלים בזמן קושי בטחוני, כמו בזמן צוק איתן?

    התרשמתי דוקא שהפוסט טראומתיים דווקא משתפרים. הם יותר מעורבים בסביבתם, פחות מתביישים במגבלה שלהם, יותר ערניים, הם יותר חיוניים, יש להם מצב רוח מרומם יותר והם מרגישים בפעם הראשונה יותר נורמאליים, יחסית לסביבה שלהם. כל השאר, המצב שלהם משתנה לעוד סגנונות. יש מטופלים פסיכו-סומטיים שהם מאוד לא מושפעים מהמצב הזה, זה פשוט עובר לידם וזה לא מעניין אותם בכלל. הם כל כך עסוקים בחרדות הגופניות שלהם שהם בכלל לא מתעסקים בטילים. וחלקם כל כך סובלים מהחרדות הגופניות שלהם שהם היו מעדיפים שיבוא טיל ויגמור את הסיפור. אז מאוד מעניין לראות שדווקא האנשים הנורמטיביים יותר, המסתגלים יותר בדרך כלל: הורים שכולים, אנשים שמתמודדים עם אובדנים, עם פחות פסיכו-פתולוגיות בולטות הם אלה שסובלים הכי הרבה כי זה כבר נופל על מועקה קיימת ותפקוד יחסית גבוה. זה מה שאני ראיתי.

    יש לך המלצה מסוימת להתנהלות בזמן שיגרת חירום עבור תושבי באר שבע והסביבה?

    המלצה אחת זה לעשות דברים משמעותיים. בתקופה כזאת יש הרבה אנשים שסובלים מחוסר נגישות לשירותים חברתיים, בריאותיים ואחרים. צריך לעזור לאנשים בקניות ולהגיע לבדיקות, לשלוח תרומות, לבקר אנשים שנמצאים לבד. כל התנדבות כזאת היא מקור להרבה מאוד כוח וחוסן והיא מאוד מאוד מומלצת גם לפרט וגם למשפחה.  דבר נוסף זה למצוא זמן לחופשה ולנופש. לא להיות כל הזמן תחת אש ותחת טילים. לצאת לסופי שבוע, אם אפשר ולחלק את השבוע בהתאם ולהמשיך להיאבק על שגרת חיים נורמאלית ככל האפשר. לצאת, לבלות, לפי מה שמותר ומומלץ לפי פיקוד העורף כמובן. לצאת לנופש, להתאוורר ולהחזיק חזק את האמונה שמדובר בתקופה והיא תעבור.

     

    לסיכום?

    אני מכיר את איתן עוד מתקופת הלימודים לתואר ראשון והוא בחור על הכיפאק. הוא עשה דבר גדול. אני התחלתי לעבוד איתו בתל אביב כשהוא עוד השכיר רק חדר אחד לעוד שותפים. עבדנו במקום מאוד צנוע וזה מאוד שימח אותי לראות שהוא גדל ושהוא עשה דברים ושיש לו הרבה אומץ והוא מהווה מקור להרבה השראה עם היוזמה, הכריזמה וגם עם המקצועיות שלו. הוא עזר לי בהרבה פעמים  בהרבה דברים שעשיתי. אני מאחל לכם, לכל הצוות שתהיה לכם שנה טובה ושנה פורייה ושתמשיכו לגדול. אני מספר עליכם בכל הזדמנות ומפנה אליכם. יש לי פינה חמה בלב למכון טמיר.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      תגובות אחרונות

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      מור צח
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין