הפוסט הזה מגיע מתוך ההבנה והרצון האמיתי לייצר חברה טובה יותר בישראל בכל הנוגע לתעסוקה או יותר נכון ביטחון תעסוקתי , תוך ניסיון להסתכל למציאות האמיתית בעניין ולא לעסוק בפופוליסטיקה או נאיבייות יתר. רובנו עסוקים בשלבים כאלו ואחרים בחיינו בשאלות הקיומיות הנוגעות לתעסוקה, מה כדאי ללמוד, היכן לעבוד, כמה נכון להרוויח , מה יהיה כאשר אגיע לגיל פנסיה או חמור מכך מה יהיה כשאגיע לגיל הביניים (50 + ) בו אנו עדיין לא בפנסיה ומצד שני פחות אטרטיביים לשוק העבודה (לפחות בתפיסה הנוכחית כפי שנראית בסטטיסטיקות ).

גם אני זוכר כשתחלתי את דרכי לפני כ 17 שנה בערך התחלתי בשאלה "מה כדאי ללמוד, במה אני רוצה/יכול לעבוד" ומכיוון שלי אישית לא היה איזה חלום מסודר ("אני רוצה להיות כבאי" או "אני אהיה רופא") עיקר השאלה התמקדה בשאלות של כמה כסף ארוויח , מה צריך לעשות בכדי להיכנס למקום עבודה, מה צריך ללמוד ,עד כמה זה קשה וכו , וכו. כאשר אתה נכנס למעגל העבודה מייד אתה נחשף לשאלות נוספות כגון : כיצד אני מתקדם בשכר, מה הזכויות שלי וגם כמובן האם אני מוגן בפני פיטורין? הסיפורים על "קביעות" אותם שמענו כל השנים מהחברות הממשלתיות , הבנקים העירייות בהחלט נשמעו נוצצים ומגניבים והעובדה כי בשוק הפרטי הדבר שונה נראתה קצת מבעסת תחילה.

אני מודה שבתור בחור צעיר שכל החיים לפניו התחברתי מאוד למודל הקפיטליסטי של "תשקיע בעצמך , תשאף להצטיינות, תהיה טוב ותצליח" שטוען כי לא צריך לתת קביעות כי הדבר מוביל לבעיות קשות ביעילות עסקית דבר שאכן נכון , אך מאידך ככול שהשנים עוברות אתה מבין כי המודל החברתי הכולל , והמציאות שמכתיבה כי כולנו נזדקן ויש גבול ליכולת שלנו לרוץ מציגה בעיות קשות בכל הנוגע לביטחון כלכלי ותעסוקתי בגילאים מתקדמים יותר.

בכול זאת גם היום קשה לי לומר כי השתכנעתי שצריך לחזור למודל של חוזה קיבוצי דרקוני בו אנשים מקבלים קביעות בצורה שהוא מומש בחברות כמו חברת חשמל , בנקים ועוד, אך אני חייב לומר כי אני די מאוכזב כי בעידן כה מתקדם , שישנה אקדמיה כלכך מפוארת , והמון ניסיון בארץ ובעולם עדיין לא הובא לשולחן מודל חדשני שיציע הסתכלות כוללת אחרת על הנושא. אני עדיין רואה את המאבק בין שני הקטבים אלו שרוצים להילחם על ועדי עובדים , קביעות ו"שיוויון" שבעיקרו הוא מייצג חוסר  שיוויון כלפי אלו שמשקיעים ומתאמצים כי הוא בעיקר מגן על אלו שמעדיפים לקחת את הדברים לאט ומצפים שהמערכת תדאג להם , לבין אלו שרוצים חופש עסקי מוחלט, היכולת להעסיק ולפטר הכול על בסיס חוזה אישי המושתת על אינטרסים כספיים. נתת תפוקה? הבאת ערך ? נשארת , לא נתת תפוקה ? הלכת הבייתה, מודל זה כמובן מועדף על אנשי העסקים ובעלי החברות שלא רוצים עובדים חזקים שמהווים מבחינתם לנטל על החברה בעיתות משבר או שינוי כיוון.

שני הקטבים בעיתיים כל אחד מסיבותיו אך השאלה מה אנחנו העובדים עושים על מנת לשפר את מצבנו? אני מקשיב בקשב רב למאבקים שהיו ברכבת ישראל, ברשות השידור ועכשיו בדואר ישראל ואני בעיקר שומע צד אחד, את הצד שהתקשורת משמיעה על "המעסיק הרע" זה שרוצה לפטר, זה שרוצה לעשוק את העובדים. אבל כולנו מכירים את הצד השני שאנחנו משום מה מסרבים להציגו באמפתיה כלפי המעסיק והוא העובדה כי הגופים הללו לא יעילים, מפסידים ובמקרים רבים מספקים שירות נחות ללקוחות שלהם שבמקרה הזה הוא אנחנו הציבור. האם לעובדים אין חלק במצב זה? מה הם עשו על מנת לשכנע את הארגונים בהם הם עובדים כי הם חיוניים , כי עולם התוכן בו החברה עוסקת חשוב להם וכי הם שואפים למצויינות? כי הם מוכנים להקריב ולעשות מה שצריך על מנת שהארגון אשר מעסיק אותם, ומחזיק אותם ימשיך להתקיים בשגשוג?

רשות השידור למשל כבר שנים ידועה בכשלים שלה, מדוע לא שמענו במהלך השנים את העובדים מריצים קמפיין מחאה על מנת לשפר את התנהלות החברה שלהם? מדוע העובדים לא יזמו תוכניות הבראה (הצעות, חלופות) על מנת להצדיק את קיומה של המערכת כשהם בתוכה? מתי אנו שומעים עליהם? כאשר רוצים לפטרם כי המערכת קורסת ואז המערכת היא הרעה. תסתכלו ותראו כי כך הדבר גם ברשות הדואר, בבנקים (בנק דיסוקנט לאחרונה) ,  ברכבת ועוד. שאלתי היא האם אין לעובד אחריות אישית כלפי מקום עבודתו? האם הוא דורש לקבל זכויות מבלי לתת בחזרה? יש יאמרו "זו תפקידה של הנהלה" והם אכן צודקים אבל גם לעובד יש חלק בעיקר אם הוא רוצה להיות שותף לגורלו. אם זו תפקידה של ההנהלה אז אל לעובד לבוא בטענות שההנהלה מחליטה לפטרו.

יש לי המון מכרים שעובדים בחברות ממשלתיות, בעירייה, בנקים ועוד גופים מסוג זה אשר בשיחות אישיות איתם עולה האמת, גם הם מסכימים כי התרבות הארגונית שצמחה במקום עבודתם היא תרבות של "פרזיטים" של כוחניות , של "עצלות תעסוקתית"  הנובעת מעצם תחלואות הקביעות והועדים החזקים שלא מעודדים מצויינות , אלא לפעמים אף מרגיעים את אלו השואפים ליותר ומשמרים רמת עבודה בינונית על מנת לא לאתגר את אלו שלא מעוניינים להתאמץ.

קשה לי לרחם על עובדי רשות השידור שעכשיו מתלוננים כי רוצים לפטר אותם, היכן הייתם במשך שנים? מדוע לא נלחמתם על כי הארגון בו אתם יהיה רווחי, יעיל וצומח ? מדוע לא באתם עם הצעות אחרות לפתרון הבעיות שכולנו מכירים?

לסיכום אני אישית כמובן מתנגד לתרבות החוזים האישיים הפרוצים, להעסקת עובדי קבלן רק על מנת לא לתת להם תנאים סוציאלים ולייצר מעמדות של עובדים, ואני כן מאמין בצורך של התאגדות עובדים , בזכויות העובדים לתנאים הוגנים, לשקיפות וליכולת לייצר ביטחון תעסוקתי אך הדבר חייב לבוא תוך הבנה כי יש לעובד אחריות כלפי החברה בה הוא עובד, כי על העובדים להבין כי חשוב לתת לארגון את הכלים והיכולת להצליח בשוק תחרותי שלעיתים מצריך מהלכים קשים גם על חשבון העובד ביחד עם העובד.