כשהנפש עולה מתרחבת וכוללת יסוד אמת בהכרה, נשמתה נעתקת והיא מחפשת מילה. כי כשם שהמצטער כואב ומתייפח בכיו מונע ממנו מילה, כך להיפך, האושר הגדול מעתיק המילים מן הפה. ויש לזה כמה סיבות אך האחת הגדולה מכל היא הבושה לדבר בפירוש. והבושה הזו נובעת מרגשות ענוה ושפלות למול הדר המציאות כולה טובה וחסדה. וכמו שהבכי והיללה כוללים הברות מחודשות ופשרן ידוע להוגה , כן נפש המשורר מחדשת מילים כטבע המעיין לנבוע מים חדשים. וכשאין בידו לחדש , אז יסתפק במילת רמז משל וחידה.
השירה אינה נמדדת במליצות מילים משקלים וחרוזים, אלא שמליצה היא גילוי על אפשרות העליה והתרוממות הרוח. ויש גילויים גדולים מכל מליצה. ויש מליצות שאינן אלא חיקוי והתחזות להתרוממות והן גוף בלא נשמה.
אך השירה האמיתית היא נטולת כל חוק וסדר חיצוני, וחוקיה מתוך עצמה, מפעימות הלב ומשקליו, מצפיית הרוח וגעגועיה, והיא המכתיבה את חוקי הלשון ולא הלשון מכתיבה את חוקיה. וכך היתה שירת הקדמונים נטולה מכל חוק וסדר חיצוני והיא היתה מנהיגת עצמה ומייסדת חוקיה שלה. כי בהתרוממות הרוח בטלו כל הסייגים וכל הכבלים בלשון ומילה. אך עדיין לב כל קורא יחוש ביופי החיצוני הזה שאינו אלא מעטה ללבת אש בוערת עד לב השמים.
לפיכך טוב להתדבק בשירת המשוררים הללו דווקא, ולא באחרים המתדמים אליהם כקוף אחר האדם. |