אזהרת תוכן! פוסט אישי במיוחד. לא לבעלי לב חלש

תכירו - משה ונטוררו. אבא שלי. כאן בתמונה בן 78. קצת פחות משנה אחרי שצולמה הוא הלך לעולמו. כמעט חודשיים לפני יומולדת 79.

אבא שלי ואני היינו מחוברים זה לזו כמו עלה לענף, כמו עץ לאדמה, כמו פרח לגבעול. אני הייתי הבת הצעירה, בת הזקונים שלו והוא טיפח אותי ודאג לי עד יומו האחרון כאילו הייתי בת 10. דרך אגב, הייתי בת 37 כשהוא נפטר.

כשהייתי באה לבקר אותו בחורף, עם חולצה דקה לעורי, לא כי לא היה לי מעיל, אלא כי מאז ומתמיד שנאתי בגדים חמים, הוא מיד היה שולף 400 ש"ח ונותן לי לקנות לי מעיל, שלא יהיה לי קר. למותר לציין שמעולם לא באמת קניתי מעיל עם דמי הכיס שלו. מקסימום הייתי קונה עוד כמה חולצות דקיקות. הוא שילם לי את כל לימודי התואר הראשון באוניברסיטה, את שכר הדירה כשגרתי בתל אביב עם החבר (שלימים הפך לבעלי), הוא קנה לי טוסטוס כדי שיהיה לי איך להגיע לאוניברסיטה (עוד לפני שהוצאתי רישיון) ובאופן כללי תמיד ידעתי שהוא יהיה שם בשבילי. 
   הוא ואני היינו צמד בלתי נפרד מאז שאמי מתה כשהייתי בת 10 וחצי. גילו לה סרטן בשד בגיל 41 והיא נפטרה בגיל ארבעים ושמונה. ומאז - הוא היה הכל בשבילי. דיברתי איתו חמש פעמים ביום. ביקרתי אצלו כל יומיים. ידעתי שתמיד אוכל להישען עליו. ככל שהתבגר היתה לו יותר סבלנות להקשיב לכל הצרות שלי והייתי מספרת לו הכל. בעצם, כמעט הכל, כי לא רציתי להדאיג אותו. כשהוא היה דואג הגבות שלו היו מתרוממות ומצחו היה נחרש קמטים ועיניו הכחולות היו מצטעפות ולא רציתי לצער אותו. אז כשהוא חלה באי- ספיקת לב וליבו נחלש ועבד כולה על 20% תפוקה, הפסקתי לספר לו דברים קשים ועצובים. שמרתי בשבילו רק את הסיפורים המשמחים. וכשהוא שמח - העיניים שלו היו זורחות כמו שני פרוז'קטורים כחולים ענקיים והוא היה מאיר את כל מה שמסביבו.
   ולמה נזכרתי בכל זה שוב היום? קרוב משפחה רחוק נפטר היום, אחרי שבע שנים של כלום, ריק. אלצהיימר. המחלה הזו ששואבת לך את הנשמה ומוחקת את התאים במוח בזה אחר זה, כמו וירוס אכזרי במחשב שמוחק את ההארד דיסק, קובץ אחר קובץ. זה מתחיל עם שכחה של שמות, ממשיך בלא לזכור היכן אתה גר ומיהם הקרובים לך ביותר ובסוף אתה גם לא זוכר איך קוראים לך. עם התקדמות המחלה המוח כבר לא מסוגל לתת את הפקודות הכי פשוטות לאיברים, כמו ללכת, לאכול, לדבר וכו'. הבנאדם הופך לגוש בשר חסר תועלת, עם עיסה דביקה בתפקיד המוח שהיה לו פעם. שבע שנים ילדיו ואשתו לא יכלו לתקשר איתו. ברגעי הצלילות המעטים, כשהצליח להיזכר בחייו הקודמים, או כך לפחות הם חשבו, הוא היה פורץ בבכי נוראי. כנראה שהבין מה נהיה ממנו. אני לא אמשיך לדכא אתכם עם סיפור המחלה הנוראית הזו, אבל בראש השנה הוא הלך סופסופ לעולמו. במשך שבע שנים בנו לא שמע אותו קורא לו בשמו, לא חיבוק, לא נשיקה ובכל זאת כשעמד מעל הקבר והספיד אותו חזר לרגע להיות הילד של אבא שלו ובכה כמו ילד. כי אבא זה אבא ולא משנה עם צריך להחליף לו חיתולים ולהאכיל אותו.
בסוף ההלוויה עברתי דרך הקבר של אבא שלי. הם קבורים באותו מתחם, שכנים. התיישבתי עליו ונתתי דרור לדמעות. אני כבר ילדה ממש גדולה, יש לי ילדים גדולים משל עצמי, אבל חסרים לי הורים. 

   למזלי ולמזלו הרב של אבי, הוא היה צלול וחד כתער עד יומו האחרון. בסוף ימיו הוא היה מאושפז בבית חולים. הייתי נוסעת לשם כל יום אחרי העבודה ויושבת איתו ולידו. הנה דברים שכתבתי ב-28.1.2006, ארבעה ימים לפני שנפטר. העתקתי אותם מילה במילה מתוך המחברת שהיתה לי אז בתיק:

"אני יושבת מול אבא שלי בבית חולים והוא בקושי נושם. הוא נראה כאילו הוא עומד כל רגע למות ואני כל כך מפחדת. כבר אין לי תקווה שהוא יחזיק מעמד. אני מודה. אולי שביב קטן של תקווה. קודם הוא אמר לי שהוא כבר לא יראה את אור השמש. אולי הוא עוד כן. אנחנו צריכים נס. בלי נס זה פשוט לא יעבוד. ירדה לו דמעה מתוך שינה. אולי הוא בכה כי הוא מפחד. הוא לא רוצה לעזוב את החיים. גם אני לא רוצה שהוא יעזוב. אני כל כך אוהבת אותו. אני כל כך מפחדת שהוא ימות. בבקשה שלא ימות. אבל גם שלא יסבול. אני לא רוצה שהוא יסבול. צריך להיכנס לפורום של בני משפחה של חולי אי ספיקת לב. מה עושים? מאריכים את הסבל? עד מתי נותנים חמצן? כל ישיבה כזו מולו מקצרת את חיי בשנה. אני רואה את העורק בצוואר שלו נלחם בכוח. מנסה להשחיל עוד נשימה. בקושי. איך הוא יחזיק מעמד בניתוח??? הוא ישם שינה טרופה. ממלמל לעצמו תפילות, פרידות, זיכרונות. נראה קצת כמי שכבר אינו איתנו יותר, כאילו ויתר. אין לו כוח יותר. תמיד כשהוא ישן הוא נראה די מפחיד. גם בתור ילדה קטנה פחדתי שהוא ישן. הנשימות שלו היו מלוות בנחרות מפחידות כאלה. וכל פעם שהוא הפסיק לנחור פחדתי שאולי הוא הפסיק לנשום ולחיות. גם עכשיו: 30 שנה אחרי אני יושבת לידו ומנסה לראות אם הוא ישן או מת. הלוואי, הלוואי שהוא יחיה עוד, אבל יחיה כמו בן אדם. לא ככה. זה לא חיים. צריך להאמין. אסור להפסיק להאמין. צריך תקווה. אני חזקה. אני לא אשבר בקלות. לא אני. בא לי לישון. ללכת לישון ולהתעורר ולגלות שכל זה חלום רע. שאבא בסדר. נוסע לדרום ת"א ועושה קניות של כל מיני שטויות. שותה סחלב וסוטלאץ'. מתלונן על הני ועל אביבה. אם הוא כבר לא יהיה אני אתגעגע אליו נורא. כבר אי אפשר להתקשר אליו שיבוא לחלץ אותי מכל מיני תקיעויות עם האוטו. מי יגיד לי "בובלה שלי" ו"יפה שלי"? מי יסתכל עלי בגאווה? מי יאהב אותי יותר ממנו???"
   אז למרות שהייתי בטוחה שהחיים יסתיימו עם מותו של אבא שלי ולמרות הגעגועים העזים והכואבים, המשכתי הלאה. היום אני מתנחמת בכך שהוא חי חיים מלאים ומספקים, גידל שלוש בנות, הספיק ליהנות מנכדים. הקלישאות הנפוצות לא סתם הפכו לקלישאות. החיים אכן חזקים מהכל והזמן באמת מרפא את הכאב, מה גם שזו דרך העולם. ילדים קוברים את ההורים. לדאבוני, אצלנו, בארץ חמדת אבות, הרבה מאד הורים גם קוברים את הילדים ואין דבר נורא מזה. בואו נתפלל שזה לא יקרה יותר. בואו נתפלל שיהיה כאן שלום ושנחיה בשלווה ובנחת, כי אנחנו כאן לזמן קצוב והרבה יותר עדיף לנצל אותו בתבונה.