אנשים רבים, גם חילוניים גמורים, מתחילים להיות לחוצים כבר בתחילת הקיץ. הסיבה לא לגמרי ברורה להם, אבל ככל שהקיץ מתקדם ומגיעים לקראת סופו הולך ומתגבר הלחץ הפנימי ואז גם מבינים: יום הכיפורים הגיע. אבל יש גם כיוון אחר, של אנשים רבים אחרים שרואים ביום הזה דווקא פתח להתחלות חדשות, תקוות, ניקיון כללי  והטהרות פנימית מכל מה שנחת כשהלכנו באוויר המזוהם של המציאות היומיומית, לאורך כל השנה.

אני רוצה להתחבר אל האפשרות השניה, של ההטהרות והזדככות הנפש לקראת יום הכיפורים ובמהלכו. כפי שציינתי, לא חייבים להיות דתיים כדי לנקות את הנפש, מאחר שגם אם אנו חילוניים גורים, עדיין אנו מבינים, או תופסים, שאנו קצת יותר מאשר מכונות מתוחכמות בעלות יכולת חשיבה – ושיש בנו משהו מעבר למה שיש בכל חיה אחרת  

הערכים שאנחנו גדלים עליהם הם ערכים אוניברסליים, שנכון, הם קיימים גם בכל הדתות, של לעשות דברים "טובים", להמנע משקר, מגניבה ומפגיעה באחרים ועוד. בעולם הדתי יש לכל הערכים האלה שמות ויש הנחיות מדוייקות, שהן המצוות. אבל, כאמור, הערכים האלה מספיק עמוקים ומושרשים אצל כל אחת ואחד מאיתנו כדי שנרגיש מתי איננו פועלים נכון ומתי המעשים שלנו אינם "בסדר".

זוהי הסיבה מדוע יום הכיפורים גורם לנו מצד אחד לתחושה של אי-נוחות מצד אחד ושל הזדמנות שנתית נוספת לנקות את ה"בפנים" שלנו. זהו למעשה המנגנון של חשבון הנפש השנתי, בין אם הוא בא ממקור חיצוני (מצווה דתית) ובין אם הוא בא ממקום פנימי, מתוך עולם הערכים שמוטמע בנו.

לכולנו יש צורך בחשבון נפש, למי יותר ולמי פחות, אבל יש לנו תמיד על מה לחשוב, על מה להתחרט ועל מה לבקש סליחה.

אלא שתהליך חשבון הנפש, לא צריך להיות צמוד ליום הכיפורים בלבד.  ניתן לעשות אותו אחת לזמן מסויים, מעין "יום הערכה עצמית" ועם זאת, יום הכיפורים, כשלעצמו הוא זמן מצויין לכך. זאת, מכיוון שהוא כבר נקבע עבורינו וכל שאנו צריכים לעשות הוא להתפנות אליו – ולמה שהוא מייצג, קרי יום של חשבון נפש.

חשבון הנפש הוא תהליך של התבוננות פנימה, עמוק אל תוך נפשנו, כדי לחשוף את ה"אני" האמיתי שלנו, מתחת לכסות היומיומית של "בעל", "אשה", "הורה", "חבר/ה", גרוש/ה, או כל מרכיב וזיהוי חברתי שאנו עוטים על עצמנו – ושאנו שוכחים להסיר. חשוב כאן לזהות, שוב, מתחת לשכבות העבות של ההסוואה, את מקור הכאבים, הכעסים, השנאות והאדישות שאנו מפגינים כלפי חוץ – ופוגעים בכך גם בעצמנו וגם ביקירינו.     

אכן, תוכניות לעתיד, קרוב או רחוק, ראוי וצריך להכין. ללא הכנה טובה יהיה למקריות משקל רב מדי. לעומת זאת כאשר אנו נערכים נכון, מתכוננים, לומדים ומיישמים וכאשר נשלמות כל ההכנות, האילתור נשאר לכל היותר לדברים הקטנים. באשר לדברים שרצוי ונכון שלא לעשות, כאן האתגר גדול, בוודאי בזוגיות ובמשפחה, מאחר שהחיים שלנו בנויים על הרגלים – והרגלים, כידוע קשה מאד לשנות ובוודאי לעקור. 

עם זאת, ועם כל הקושי שבדבר, חשוב שהדברים שאנו מציפים בחשבון הנפש, יהיו ללא כחל ושרק – כלומר שלא נעשה לעצמנו הנחות. רק כך נוכל למרק את נפשנו. זה דומה למדי למצב שבו יש לנו כתם על החולצה. כל זמן שלא רואים אותו, לא נדע שצריך לכבס ולשפשף אותה עד להעלמות הכתם.  וזה דומה.

השיח והשיג שלנו הזה שלנו עם עצמנו, אותו חשבון נפש, צריך ויכול להסתיים עם מסקנות ליישום, מין רשימה כתובה או כזו שמאוחסנת בראש, של "מה אעשה השנה" ולא פחות חשוב ממנה, של "מה לא אעשה השנה". בהקשר של זוגיות יש לנו תמיד מקום לבקש סליחה, על פגיעות או "חטאים" מכוונים וגם על כאלה שבלשון תפילות יום הכיפורים, "על חטאים שחטאנו בשגגה" כלפי בת, או הזוג, על חוסר התחשבות, על מילים שנפלטו אם בהיסח הדעת ואם מתוך מטרה לפגוע, בלהט ויכוח או "סתם", בגלל הצורך בנקמה קטנה על מה שהיה אתמול, שלשום, או אולי לפני כמה שנים. העניין הוא שתמיד יש על מה לבקש סליחה.