אז איפה היינו?

כן, שכלב השמירה שלי שומר על סביבה פנימית קבועה בתוך סביבה חיצונית משתנה.

דוגמא:

אני תקועה במקום עבודה מבאס/ במקצוע שאני שונאת/ עם עמית למקצוע/בוס (תבחרו אתם) מהגיהנום,

וכל מחשבה על שינוי ייתקל בנביחות של פחד כזה או אחר, במסווה של ספק עצמי ומלווה בירידות עצמיות.

דוגמאות נוספות:

אני תקועה בגוף שמן - מאה אלף נסיונות לעשות עם זה משהו וכמספר הנסיונות מספר הכשלונות.

מישהו אמר : אין דבר שעומד בפני הרצון? - אני שונאת אותו.

מישהו בכלל יודע מה זה רצון?

ואיפה הוא נמצא?

כדי שאוכל לקחת אותו לשיחה צפופה,

ולהבין פעם אחת ולתמיד למה הוא לא משתף איתי פעולה?

ומה אני אמורה לעשות כדי לרתום אותו לטובתי?

אה?

אה.

אז פה קבור כלב נוסף.

כלב השמירה שלי,הוא כלב טוב, כי הוא מסמן את הטריטוריה שלו בנביחות של כאב ואזהרה.

יש לו שתי דרכים לנבוח.

(אולי יש לו יותר, אבל אני לא זוכרת עוד)

או, שהוא נובח פנימה,  עלי, שאני מפגרת, (ביקורת שמופנית פנימה ומפעילה רגשות של כעס, בושה, רגשות אשם, שנאה - עצמיים)

או שהוא נובח החוצה, שהזולת מפגר. (ביקורת חיצונית שרוצה להפעיל בזולת רגשות של בושה, השפלה, אשם)

למה זה טוב?

ככה אני יודעת לאן אני אמורה לצעוד כדי להרחיב את צעדיי, ולהתחיל להבין שדוקא המקום שכואב ומפחיד הוא הרמז שלשם אני אמורה לפנות.

מה שבדרך כלל קורה, הוא שאני מתכווצת עושה אחורה פנה, ונשארת בביצה המסריחה שלי, אבל לפחות את הריח אני כבר מכירה.

לכלב השמירה שלי, יש שותף ששווה להכיר אותו, אחרת איך נדע עם מי יש  לנו עסק?

בפוסט הבא.