0
| לקבל ולא לערוך ראיון קבלה אני שוכבת בחדר קטן פשוט דל עם מאורר תקרה שמרעיש, נטולת בגדים בלבד ובכל זאת מאד נהנית מסאג איירווידה בהודו רישיקש. ( אין קשר בין זה לבין מה שאנו מכירים בארץ. את זה הבנתי לאחר שעיסו את הפלח הימני של ישבני כ 5 דקות שלמות! , ואף אחד לא שפך עליי שמן.) שניה לפני שאני עוצמת את עיני על מיטת העץ אני שואלת את עצמי איך הגעתי איפה את/ה/ם לכאן? איך הגעתי לכאן ואני גם נהנית? גיל, החלטה, מוכנות, בשלות מה? אנחנו משוחחות הרבה חברותיי למסע ואני וגם אני עם נפשי. כבר זמן רב אני לומדת לקבל ולא לגרום לאחר להתקבל אצלי. גם למדינות. אני נוסעת בהן לא הן מגיעות אליי. אני מקבלת אותן על האנשים שבהם, אקלים, צבעים, ריחות ותרבות. את האוכל הלבוש התחבורה . את הדומה ואת השונה. ואוהבת את השונה מאד. כשילדיי היו קטנים חשבתי שאם נוסעים למקום אחר צריך לדאוג שתהיה להם סביבה מוכרת: שמיכה, צעצועים אהובים ולנסות לשמוע על שגרה . זה נכון אולי לפעוטות. כשגדלו מעט הבנתי שבעצם כך הם יפסידו את חווית ההרפתקה , הטיול ולא יחוו באופן מלא מקום חדש. היום אני שומעת הורים צעירים שחושבים שילדם יכול וצריך להרגיש נח בכל סביבה. אני מסכימה אבל למה אני לא מצפים לזה ממבוגרים יותר? אשמח לחזור לביתי עם חדר הרחצה המפנק, הגקוזי האהוב עליי בגינתי,להרגלי האכילה החדשים שלי. אבל כאן אני מאמצת את ״זמן הודו״ על כל הבטיו. לפני 6 שנים בערך ביקרתי פה עם בעלי וחברים אהובים. היה כיף היה טוב. אבל הפעם אני עושה תיקון. אני זמינה ונגישה יותר לאנשים לרוגע . ללא לו״ז ברור. מעין סקיצה ראשונית ותו לא. גם מזה אני נהנית אז האם זה בגלל הגיל, בשלות או החלטה? אני חושבת הכל ביחד. זוית ראיה שונה שכן , מהווה אחד מיתרונות הגיל, מודעות והחלטה. בקיצור אני על גג העולם. אום שנטי אום. |