את הפוסט הקודם סיימתי עם חתיכת שאלה גדולה:

אז מי באמת מפעיל אותנו?

למה שאלה גדולה, כי גדולים ורבים דיברו ומדברים על זה, וכתבו וכותבים ספרים על זה:

טולה אקהרט, אנטוני רובינס, ביירון קייטי, ברנדון בייס, ערן שטרן...ועוד

וגם המילה "באמת" בשאלה שלי, היא בעצם מילה יחסית, וכמה שנרצה להגדיר אותה, היא תשאר פתוחה לעוד הגדרות,

כי היא מילה ערטילאית משהו,

וגם, אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל ככל שאני מתיימרת לענות על השאלה הזו,

כלב השמירה שלי נובח עלי,

ואני מתחילה לקבל רגליים  ק ר ו ת, ול גג...מ...גג...ם

ושבעצם זה שחשבתי שאני רוצה לענות על השאלה הזו, אז אני בעצם אני לא רוצה.

שאני בעצם לא רוצה להתעסק עם זה,

אבל אני רוצה! אני צועקת לו,

אבל לא אכפת לו, הוא משרת את אדוניו, לא אותי, (מי זה הוא, מי זה אני?)

אבל יש בי ספק, (דיברנו על זה כבר, לא?) שלא אצליח במשימה.

טוב

נשימה עמוקה,

הסיבה שאני רוצה לדבר על כלב השמירה שלי, היא, כי הצלחתי ליצור איתו שיח כלשהו,

וכן לפעול לכיוון הגבולות שלי ולהרחיב אותם, למרות הנביחות,

וזה התחיל לפני הרבה שנים,

שבאחד מקורסי ההעשרה שלי,

המורה דיברה על משהו שנקרא "התנגדות לטבע" (ייתכן שזה מושג שמגיע מהקבלה כי הקורס הספציפי הזה, נקרא "ריפוי עפ"י הקבלה")

לא סיפרתי לכם עלי, אז הינה הרמז הראשון,

אני מטפלת בתחום הרפואה המשלימה, וכל נושא הרגשות וחקר הרגשות ואיך הם מפעילים אותנו - מרתק אותי.

והינה בלי כוונה גם עניתי לכם על השאלה הגדולה, שלפני שתי שניות הפחידה אותי,

מה בעצם מפעיל אותנו,

אז הינה התשובה בפשטות: רגשות.

וככל שאתקדם בשיח הזה, אני גם אדייק את עצמי יותר,

יש משהו קודם לרגשות, שמפעיל אותנו,

רק שמצאתי, שעבודה עם הרגשות שלנו, מאפשרת תיווך פנימה והחוצה עם ההתנהגות שלנו.

לא הכל מובן, וכמו שאמרתי, אני אדייק את עצמי בהמשך.

אז מהו ה"התנגדות לטבע" הזה?

מאחר שעייפתי מהמאבק עם עצמי,

וכתבתי מספיק בלה בלה בלה להיום, אז,

התשובה בפוסט הבא.