פתאום הבנתי למה לא ידעתי איך לתפקד בסיטואציה הזו - מעולם לא הייתי במצב דומה. התרגלתי להחביא בחורים בחדר השינה, להרחיק בתקיפות כל אדם שמסתובב באזור ובסוף להתגנב לדלת ולהוציא את בחיר לבי. פתאום קלטתי כמה פורץ גבולות היה הרגע הזה בשבילי - כשקטנצ'יק התדפק על דלתי וקיטר שמשעמם לו ושהוא רוצה לשחק בקלפים, והבחור הביט אליי בעיניים מחייכות ואמר "אז בואי נשחק איתו". בחלומותיי הפרועים ביותר לא ראיתי את עצמי יושבת במעגל עם שני הגברים של ההווה שלי - בן הזוג הטרי וקטנצ'יק, ומוסיפה בתורי קלף לערימה. וזה נשמע כל כך בנאלי כשמסתכלים על זה אובייקטיבית.

 אולי הכל נובע מהעובדה שמילת המפתח בכל מערכת יחסים שהייתה לי, עד עכשיו, הייתה אכזבה, שהופיעה שוב ושוב בכל מיני צורות. בין אם מדובר במתנה בלתי נראית ליום ההולדת (טעות חמורה ביותר, חברים), או הסתרת טיב הקשר בסביבת חברים מסויימים (מכות, חבר'ה) או סתם תשומת לב ששואפת לאפס - אף פעם לא מצאתי את עצמי עם מישהו שבאמת אכפת לו. ויש לי הרגשה שזה השתנה.

זהו זה, עכשיו אנחנו רשמיים, ואני חושבת שהתחלנו בצורה נפלאה.