| מרחק של 15 ד הליכה נעימה ביער מביאה אותנו לדרמקוט ליד דהרמסלה. מעוזם של הישראלים הצעירים והטיילים לזמן ארוך. הם מדברים עלינו בחלק מהזמן, עלינו, ההורים שהיו מספיק חכמים לפרגן להם על פסק הזמן שהם מבקשים מהחיים. הם די גאים בנו. מספרים על טיולים שעשינו איתם כשהיו קטנים. על מאכלים מבית, תגובתנו להתנהלותם בבית הספר. הם מתרפקים על טיולים בשקי שינה על גדת הכינרת . טיולים לסיני וצלילה בשנורקל כל היום. הם מוצאים את זה אחלה לטייל כמשפחה עם ילדים קטנים. הם כמובן מוכנים לשתף ולסייע במידע. אלה שהגיעו גם להתנתק מהבית מדברים פחות ואם מפתיעים אותם בשאלה או שלפתע הטלפון מצלצל עם קול מהבית הם נבוכים מסמיקים עוברים חשפה מהירה ולא ברורה וכשהלחץ יורד הם שקטים לזמן מה ורק אחר כך חוזרים לשיחה. הם הפכו את דרמקוט לבית. הרבה שלטים בעברית/ ״ישראלית״ מודיעים על שירותי כביסה אינטרנט קעקועים קורס צורפות וכמובן על כל בית עסק הבטחה ״ הכי מומלץ״ מחירים טובים״ ״ לא תצטערו״ ״ הקורס הכי מקצועי״ . גורם לך לחשוב הרבה. מה גורם להם לרצות להפוך את המקום לבעל חותמת ישראלית? למה כאן קל להם ללכת לקורס קבלה״? הרי ברור שבארץ היו מתרחים מזה כמוקצה מחמת הכפיה.הם לא הפכו את דרמקוט למיני ישראל. הם לא רוצים שתהיה כזאת . הם רק נעזרים בכלים המשותפים שיש להם לייצר מיני חברה. הם מרבים לשבת בבתי קפה מול נוף חלומי וקסום, על השולחן אוכל זול וטעים ומנהלים שיחות רבות. וגם לבד עם עצמם.חמושים בטלפון סלולרי הם מיצרים קשרים מקבילים עם האנשים שסביבם עם המשפחה/ חברים שנשארו בארץ ועם עצמם. הם הולכים לנחל למפל ומשוחחים עם נזירים בגלימות בורדו, מכבסים בנהר ומיבשים על סלעים. יושבים מול נייד באחד ממאות בתי הקפה ונראה לי שהם בעיקר מנצלים את פסק הזמן מהמסגרות שהיו ויהיו בתוכן להתגבשות. להתחברות אל העצמי. וטוב להם והם נעימים ורכים כלל לא כמו שהם בבית. ואני יודעת שגם ילדיי עברו עוברים ויעברו תהליכים דומים. ואני שמחה לראות את התהליכים המקומות ומתגעגעת. אבל בעיקר אני מרגישה עוד יותר טוב שאכן בעלי ואני מרבים לפרגן ואפילו לעודד אותם לחוות את סוג החופש הזה. שרק יחזרו בשלום עם עצמם וימצאו גם שקט בסביבתם החדשה. אום שנטי אום |