הייתה לי פעם סבתא, אמא של אבא שלי.
שדמותה וזיכרונה מלווה אצלי תמיד עם מסר חזק - "כוחה של שתיקה".
לצערי, בהיותה, לא השכלתי להנות מנוכחותה מנסיון חייה ומחוכמתה, הייתה לי אז מחלה שלקח לי שנים ועדיין אני מתאמנת לרפא אותה, שנקראת: התנגדות להווה.
מאחר שההווה שיעמם אותי, והייתי משועממת, ואני שיעממתי את עצמי, וכל מילה שיש בה את השורש ש.ע.מ. אז ברחתי אל העולם הפנימי שלי והמחשבות חטפו אותי, או לעבר, או לעתיד או לפנטזיה, כי שם יש דרמה, והאשלייה נוטה להיות נוחה להיכנע למרותי - להבדיל מהמציאות העקשנית ובעלת הדיעות העצמאיות מישלה, על איך שהיא אמורה להיות. (חוצפנית).
אני כעסתי על סבתא שלי, על איך שהיא נתנה לכל כך הרבה אנשים לזלזל בה, לנהוג בה כמשרתת, לפגוע בה, והיא שתקה, אני, אני, אני מזמן הייתי במקומה, צועקת, רומסת, קורעת, רוקעת, בורחת, רבה, שורפת.... לא היא. היא שתקה.
עכשיו, בעצם שאני כותבת על זה, האמת, אין לי מושג איך ואיזה פירוש מציאות היה לה, על כל מה שקרה סביבה ובגללה,(אולי היא לא ראתה את עצמה כקורבן, אולי בעצם.....)
אולי היתה לה הגנה פנימית טבעית "בילט-אין" שכל האנשים שדיברו עליה ואליה ועשו לה , הם, הם - היו המסכנים, בעצם.
אבל, כבר מאוחר לשאול, אין לי מושג, מה שנשאר לי זו ההשערה וההנחה, וכמובן הדמיון,
וכשהייתי באה אליה בטענות איך זה שהיא שתקה,
היא הייתה מרימה את סנטרה, מכווצת את שפתיה, ואומרת, ניצחתי.
ואכן היא ניצחה,
היא הפכה לגוי גדול, ילדים, נכדים, נינים, בריאות, שפע, אהבה, הוקרה, כבוד. שיבה טובה, ואני מדמיינת שכשהיא עלתה לשמיים כ ו ל ם כולל אלוהים מחוא לה כפיים והשתחוו על ניצחונה הגדול במשחק החיים, אבל זה דורש אמונה ודמיון שאולי לחלק מאיתנו זה יותר מידי.
אבא שלה היה סוחר נשק בבולגריה, והוא נרצח, אישתו היתה רואת חשבון (מה שהיה נדיר באותם זמנים, אישה מלומדת שעוסקת במספרים, והכעס שלי עליה, שהיא לא השכילה להנחיל את היוזמה שלה לבנותיה), ואחרי שהוא נרצח, אימה נאלצה לנהל את חנות הנשק בעזרתו של הדוד. ואחד הדברים שמיהרו לעשות, היה לחתן את ביתה הבכורה, (סבתא שלי, ובמילים שלי, להיפטר ממנה. עוד כעס מיותר שלי עליהם). היא נפגשה עם מספר בחורים ובסופו של דבר בחרה באיש רציני כהגדרתה - את סבא שלי. סבתא שלי, היתה אישה פרקטית מאוד, וייתכן שזה היה חלק מכלי ההשרדות שלה.
סבתא שלי היתה צעירה מאוד, מתחת לגיל 20, בעוד שסבי היה כבר בן 30, איש רפואה, בעל נסיון חיים, איש העולם הגדול, שנשלח ע"י משפחתו ללמוד רפואה בגרמניה.
ושני האנשים האלה השונים מאוד בהסטוריה ובמוצא שלהם, התחתנו, וסבתי הלכה אחריו לביתו.
שם היה לה מעמד נמוך מאוד, בעניה של החמות, עוד רוח רפאים שאני שונאת, אישה קנאית חולה ומגעילה. איך אני יודעת? מסיפורים. כך שכדאי שתקחו את הסיפור שלי, כמו שאמא שלי אומרת, עם כפית של מלח, כי אתם זוכים לשמוע רק את הצד שלי בסיפור, ולכן אני מצפה שתשנאו את מי שאני שונאת ותאהבו את מי שאני אוהבת. (זה לא פייר, כי אין סנגוריה על הדמויות השנואות, אבל, כמו שבעלי אומר, לא נורא, זה יעבור להם, אה...בעצם, כבר עבר, כולם מתו.)
חמותה ובעלה התנהגו אליה, כאילו שהיא הפריעה לקיומם, ואלה שאהבו אותה, היו חלשים ושתקו. וכמובן שהם צדקו, שהיא הפריע לקיום שלהם, כי המציאות לא הלכה כפי שהיו רוצים שתלך, ופשוט היה קל להדביק את האשמה על סבתי. (הם לא ידעו אחרת, כל אחד היה כלוא בגיהינום הפנימי של עצמו, בלי לדעת איפה פתח היציאה).
בערוב ימיה של חמותה, ממש לפני מותה, היא פתחה את ליבה לסבתי, וגילתה לה שבעצם היא הכלה האהובה ביותר.
הידיעה הזו, וזה שסבי בסופו של דבר, נשען לחלוטין על אישתו, והיא ניהלה את חייו ועינייניו, והפכה להיות "בלבוסתה" ומלכה בביתה, לא שינה ולא הפחית את כעסי על אותן רוחות רפאים, שבהיותן חלק מההסטוריה שלי, שהביא אותי בסופו של דבר אל העולם, נגע בדרך מסויימת להתנהלות שלי בחיים.
כמה קל להאשים אותן, כי הן כבר מתו, ואיזה באסה, כי כבר אי אפשר להכאיב להם כמו שכאב לי.
סבתי נפטרה בלי שזכיתי להבין את סודה.
אבל זכרתי את "כוחה של שתיקה"
והחיים הובילו אותי לחשוף את מה שאני חושבת, דרכה.
בפוסט הקודם, הניצחון על הבהמה, כבר רומז על הדרך הזו,
זו דרך ארוכה, שהסיפוק בה לא מגיע מייד, אלא אחרי הרבה הרבה הרבה זמן והיא דורשת הרבה הרבה הרבה סבלנות.
ומהי אותה סבלנות?
בפוסט הבא. |