"כל מה שאת/ה צריך, הוא אהבה", שירם המפורסם של הביטלס, מבטא איזושהי אמת גדולה. אנו, בני האדם (אבל למה להיות כל כך צרי-אופק? גם לבעלי חיים רבים יש צורך באהבה), צריכים אהבה, כאוויר לנשימה. יחד עם זאת, לא תמיד היא זמינה להם, לפחות לא בביטויים החיצוניים שלה. ואכן, אנשים רבים חשים תיסכול רב כתוצאה מכך שבן או בת הזוג שלהם
לא מבטאים במילים רגשות אהבה כלפיהם ובעיקר את המילים "אני אוהב/ת אותך".

 
הולך ודועך...

 
התחושה הזו, מתברר, נכונה למדי. בני זוג – וככל ששנות הנישואין רבות יותר כך זה נכון יותר – נמנעים מלומר את המילים הללו. כך מגלה משאל שערך מגזין האינטרנט YouGov UK, המתמחה במשאלי דעת-קהל. צפוי אמנם, אינטואיטיבית, שזוגות צעירים בתחילת חיי הנישואין ירעיפו זה על זה גילויים מילוליים של אהבה ואכן מתברר שאלה הנשואים בין שנה לחמש שנים חוזרים על המשפט המקסים הזה בתדירות יומיומית. אולם, עם הזמן מספר הפעמים שהמשפט
 

"אני אוהב/ת אותך" נהגה, הולך ודועך ככל שוותק הנישואין עולה. כך למשל האחוז יורד ל-33 כאשר נחצה קו 10 השנים ואילו אחרי 50 שנה יש צניחה לרמה של 18 אחוז בלבד שעדיין טורחים לומר זאת.
אבל מה שעוד בולט ומצער אולי יותר, זו העובדה ש-10 אחוזים מאלה שנשואים בין 10 ל-20 שנה, מעולם (או כמעט אף פעם) לא אמרו "אני אוהב/ת אותך" לבן או בת הזוג ובקרב אלה שצברו 50 יותר שנות נישואים, האחוז מזנק ל-30. המחקר הזה, כמובן, מבטא תמונת-מצב פשטנית למדי. נכון שהנתונים הם בסופו של דבר נתונים אמיתיים, המסתמכים על משאל תקף מבחינה סטטיסטית.

אולם, המסקנות לא יכולות להיות חד-משמעיות ובוודאי שאין להתייחס למימצאים אלה כאל אמת צרופה. זאת, מאחר שמסגרת של נישואין איננה חד מימדית המסתכמת באמירה, או אי-אמירה של מילות אהבה.
מעבר להבנה שטיבעי למדי שתהיה ירידה בביטויים מילוליים של אהבה אחרי שנים של חיים זוגיים, ולו רק משום שהמשפט הזה נשמע נדוש ואפילו משעמם, נתונים סטטיסטיים לא נכנסים לפרטים רגשיים או לדינמיקה בינאישית בתוך מערכות נישואים. משום כך, הם מתעלמים משינויים אינקרמנטליים באישיות של כל אחד מבני הזוג, מהמקום של הילדים בתוך המערכת הזוגית, השפעתם על מידת הפנאי הרגשי שיש לבני הזוג זה כלפי זה, על ההשפעות והלחצים הכלכליים ועל החברה שבה חיים בני זוג ועוד ועוד.
מצד שני, התמונה ברורה למדי על פי הנתונים שעלו במשאל: הירידה ברצון לבטא אהבה במילים היא עובדה וגם אם יש לה הסבר פשוט (או פשטני) שככל שהזמן חולף יש פחות רצון, או עניין, או פנאי רגשי, להגיד "אני אוהב/ת אותך", זוהי עדיין עובדה מהדהדת.

האמנם, האהבה נעלמת?

הנתונים, מבחינת עורכי המשאל, מצביעים על כך שהתשובה לשאלה היא חיובית. לא רק שלא אומרים את משפט האהבה האולטימטיבי, אלא שגם האהבה היא כבר לא מה שהיתה אחרי שנים של נישואים. מכלל הנשאלים במחקר הזה רק 11 אחוזים ציינו שהם מאוהבים עד מעל לראש בבן או בת הזוג, 49 אחוזים אמרו שהם מאוהבים, 21 אחוזים השיבו שהם אוהבים את בן או בת הזוג ואילו 11 אחוזים הודו שהנישואים הם רק מתוך פרגמטיזם, אך בוודאי לא מתוך אהבה. אופטימיות זהירה דווקא בנתונים האלה, המצביעים לכאורה על ירידה באהבה הראשונית, יש בשורה גדולה – שאולי הפוכה לגמרי מן המסקנה שהאהבה דועכת. נתונים אלה הן עובדות שלא מעידות בהכרח על תמונת המצב האמיתית. הטעות הבסיסית היא בניסוח השאלות, מאחר שברור שאם שואלים "האם את/ה אוהב/ת את בן או בת הזוג", במובן הרומנטי של המילה, התשובה תהיה חיובית או שלילית. אולם, באופן השאלה הזה מוותרים מראש על כל הגדרה אחרת של אהבה, על הקשר הרגשי העמוק, על היכולת לשתוק ביחד מתוך הרמוניה, על דאגה ויחס מגונן, תמיכה רגשית וכתף תומכת בעיתות של משברים אישיים ועוד צורות רבות של אהבה.

ובכל זאת נוע תנוע...

ולבסוף, גם באחוזים האלה של אהבה "רומנטית", יש בשורה גדולה: אם מצרפים את כל המספרים מגיעים למספר שהוא לא פחות ממדהים, של יותר מ-80 אחוזים שאהבים את בן או בת הזוג במידה כזו או אחרת – וזה, לדעתי, מעיד שהמונוגמיה ויותר מכך הנישואים, על כל חסרונותיהם, הם עדיין תבנית היחסים מוצלחת למדי.