אבא שלי יתום... מוזר.

הוא מצידו עשה מזה מטעמים. בשבת, כשסירבתי לקרוא איתו בדף פרשת השבוע הוא קרא לי אליו, והטיח בפניי את יתמותו: אני יתום, אתה לא מתבייש, איך אתה מתנהג אליי?

אמא יצאה להגנתי: אויש תשתוק כבר, למה אתה מבהיל את הילד? אתה רוצה שיהיו לו סיוטים?

ואבא בשלו. נכנס למשחק עם כל הראש. צלל פנימה שלא על מנת לחזור.

חשבתי על סבתא. איך הורידו אותה לבור, בקור הזה.

מילא היה חם בחוץ, אז יכול להיות שהיא היתה מזיעה קצת, ואולי היה לה קצת לא נוח, אבל זה בטח עדיף מבוץ ומים, מאדמה קרה רימה ותולעה.

למה לה למות בינואר? בתמוז חם מדי?

אי אפשר לדבר יותר עם סבתא אחרי שמתה. היא מתה. היא עסוקה בזה כרגע, ולא יכולה לענות.

מצד שני, היא לא צריכה לענות. היא רואה הכל מלמעלה, ויודעת כבר מזמן מה אני שווה.

סבתא, לא נעים לי ממך. אפילו שאת מתה. כי כל פעם שאמא שולחת אותי למכולת, וצחי המניאק מהמכולת מחזיר לי מסטיק במקום עודף אמיתי שאוכל לאסוף ולקנות מדבקות של להקת דוראן דוראן, כמו שיש לסמי מהמתנ"ס, אז אני גונב לו גלי-גיל מהמקרר שבחוץ. 

ועכשיו שאת רואה את זה בבקשה תצעקי לאלוהים חזק, שירחם עליי ולא יכה אותי במכת ברק כמו שהוא עשה לאריה השרת.

סבתא שלי היתה טובה בחשבון. היא לא ידעה לקרוא, אבל להתווכח עם אבו-עבד על כמה עולה הבנדורה היא ידעה טוב מאוד. גם לתפוס אותו מרמה במשקלים היא ידעה. היתה לו שיטה מתוחכמת לדפוק את כולם עד ההברגה בלי שישימו לב. הוא היה מחשב במהירות שיא משקלים, ובסוף היה אומר: תמנין, או משהו כזה.

אבא סיפר שסבתא שלי, עמדה ב - 48 עם חמישה ילדים באוהל מכוסה שלג ליד שדה תעופה בריטי, והגנה עליהם מפני התנים, הקור הרעב והרוח המיללת.

וככה היא גם עמדה מול הירקן הערבי באון, והחזירה אותו לשקול מחדש ולחשב מחירים במהירות של הליכת נמלה.

אבא גם אומר שהיא היתה קצת חצופה לזמנה, כי כולם ידעו שמתחת למכנסי האיכר של אבו עבד, נו, המכנסיים האלה שהביצים שלך נגררות על הרצפה - יש לו שבריה חדה מאוד.

אמא התערבה מיד: יוסי, אתה מספר לילד על אבו עבד והביצים.... אתה פשוט לא נורמלי...

אבו עבד היה בעצם מאוהב בה בסתר, המשיך אבא נחושות. והויכוחים איתו היו בעצם הזמן הרומנטי של סבתא. כי סבא שלך, שהיה אדם חזק, ואיכר קשוח היה גם אימפוטנט מגיל 30.

ואז הוא גם אמר שהוא יתום לא רק מאם, אלא גם מאב - ועוד אחד שהיה אימפוטנט - מה שבהכרח גורם לו להיות היצור השני הכי מסכן עלי אדמות אחרי יצחק שמיר.

למה יצחק שמיר? שאלתי.

כי הוא גם גמד, גם עם שפם, וגם לא יכול לנסוע ללונדון, ענה.

ואם אתה לא יושב איתי לקרוא את פרשת השבוע מהדף אני מפליק לך. אז שב כבר - הוא הוסיף.

לא היתה לי ברירה. התיישבתי במרחק שמאפשר בריחה במקרה שהוא מחליט לתפוס תנומת אב במהלך הקריאה, וחשבתי שוב על סבתא שלי. שהשאירה את אבא שלי יתום.

הוא יתום.

האבא שלי.

זה אומר שהבא בתור זה אני.

אני אהיה יתום.

מאבא.

ואחרי זה מאמא.

ואולי, אולי זה יהיה הפוך. לא שנעים לי לדבר על זה, אבל אם אמא שלי תמות קודם - מי יכין לו אוכל? אני לא מבין למה אני יורד לפרטים האלה אבל אם אמא שלי תמות, מי יכין לו אוכל?

זו שאלה קיומית מטרידה, כמו שאומר סמי מהמתנ"ס. 

שאלתי את אבא שלי את השאלה הזו והוא הכניס לי סטירה.

אמא שלי באה בריצה. חיבקה אותי וצעקה עליו: יופי אידיוט. הסבתא שלו נפטרה עכשיו, ואתה רגיש אליו כמו חזיר יבלות.

אבא שלי צעק עליה בחזרה: זו אמא שלי שנפטרה, שיגלה הוא רגישות, אני יתום!

וכששאלתי את אמא שלי את אותה שאלה, היא רק סיננה - חמודי, אמא רוצה לעשן עכשיו סיגריה ולשתות כוס תה.

הלכתי לספריה הקטנה שנמצאת במטבח. זו שאמא שלי מחזיקה בה ספרי בישול.

אני חושב שכל ילד צריך ללמוד לבשל לפחות שלושה דברים למקרה שאמא שלו תמות לפני אבא שלו. כי אם לא, לאבא שלו לא יהיה מה לאכול.

וככה, אם כל הילדים ילמדו להכין לאכול שלושה דברים, כשהם יהיו אבות והנשים שלהם ימותו, אז הם ידעו להכין שלושה דברים לאכול, והילדים שלהם ידעו להכין שלושה דברים לאכול וביחד זה ששה דברים לאכול שזה הרבה. ופעם בשבוע אפשר לאכול פיצה.

הבנתי שאני צריך ללמוד הרבה דברים למקרה שמישהו מהם ימות, ואז אבא שלי הכניס את הראש למטבח ואמר – חמודי, אם אתה כבר פה, למה שלא תעשה לאבא היתום שלך כוס תה.

הנהנתי בראשי, לקחתי את הסקייטבורד וירדתי למטה.

שיזדיינו (כמו שאומר סמי מהמתנ"ס), אני ילד.