קישור לסיפור 

כדי לספר את הדרמה שהתרחשה בשדה זקוקים עובדי ענף חקלאות שלחין למספר. לולי המספר, עלילות איימוס, נברן השדה המיתולוגי לא היו יכולים להתנסח. רק על המספר "..הם סומכים שאדע ממש בשפה שלהם...לדבר לעניין". מדוע? הרי אפשר לצפות שמניחי צינורות השקיה ששכללו פעולת איסוף מזון בשימוש קצה במתקנים הידראוליים והידרוסטטים ידעו להשתמש במילים הנכונות. לספק שמטיל המספר במיומנותם המקצועית יש השלכה קטלנית על סיומו הטראגי של הנברן. אין פה אירוניה: איימוס הנברן, שנון מרוב הולכי השתיים "טיטאני השדה" נאבק כנגד כל הסיכויים לצאת מהמלכודת שהוא טמן לעצמו. המספר מוזעק לשמוע, לחוות דעתו בסוגיית האחריות לתקרית ולהנציח אותה בתולדות הענף. למרות עמדת המוצא המתנשאת של המספר, גם הקורא וגם גיבורי הסיפורי הולכי השתיים מתחברים לריכוז המדבק שהוא מקשיב לשפה החקלאית. יודע כל חקלאי פיקח שלהיטיב ההרכבה דרוש הומור ויחס חיבה לחקלאים ולשפה. החרדה בסיפור, חרדתו האמיתית של הנברן, שאט אט מאבד את סיכויי ההיחלצות היא השלכה לחרדה מהעלמות השפה הייחודית של החקלאי היהודי דובר העברית, ששפתו היא בליל של מילים לועזיות כקולטיבטור (לעולם לא מקלטרת של האקדמיה) ושטוצר, ושמות כמו פרצוב ושטנץ. התנהגותו ההגיונית של הנברן - לעומת גחמותיהם של עובדי הענף, כל אחד תימהוני וחייזרי בדרכו שלו- משורטטת בפרטים מדויקים שרק מגבירים את עוצמת הפנטזיה הפראית. השדה, כל כך אמיתי ומציאותי, כמוהו, אנחנו רואים תכופות סביב כבישים בין-עירוניים הופך לבמה שבה דמותו של הנברן איימוס גודלת מעל החיים, מתמודדת לבד ובגבורה מול גורלה. 
 

‫#‏המאושרבחגים‬
[שרטוט אדריכלי: רן מונטה]